הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 12 · פסוק 5

וטמאה שבעים כנדתה. לפי שיש מקום ספק בפתרון מלת שבעים שהוא מקובץ על לשון שנים, ושרשו שבע שהוא שם המספר וממנו נגזר שם דבר שבוע, וידענו כי משקלי השמות משונים אין קץ להם, (כמ"ש הראב"ע בצחות בשער השמות) גם הבאים על משקל השניות אינם שומרים תמונתם כי מן רגל ברך מצאנו רגלים בִרְכַיִם, ומן קרן מצאנו קְרָנִים גם קרנים, ומן דרך דרכים, והאומר כי אלה שאות ראשונה שלהם בשב"א יוצאים ממשקל פעל עליו להביא ראייה, לכן שבֻעַיִם יתכן שהוא יוצא משם דבר שבוע ויהיה טעמו שני שבועות כמו יומים שני ימים, שנתים שתי שנים, גם יתכן שהוא יוצא משם המספר שבע ואז יהיה טעמו שבעה כפלים כלומר על חד שבעה, וכדין כל שמות המספר המקובצים על משקל השניות שהם מורים כל כך כפלים כמנין המספר ההוא, כמו ארבעתים על חד ארבעה, שבעתים על חד שבעה. ולפ"ז יהיה פירוש וטמאה שבעים כנדתה על חד שבע כנדתה והיינו שבעה שבועות, וכנגד שאמר הכתוב ביולדת זכר וטמאה שבעת ימים, אמר ביולדת נקבה שתטמא על חד שבעה כנדתה, ויש אמתלא לפרש כן בעבור המסרת שנכתב שבעים חסר וי"ו לרמז שהוא נגזר מן שבע אף על פי שהוא על דרך זרות קצת ואיננו נגזר מן שבוע, ואהני לן מקרא ואהני לן מסורת, וזהו ששאלו התלמידים את ר' יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים, יכול תהא יולדת נקבה טמאה שבעים אמר להן טימא וטיהר וכו', שאלתם היתה למאן דסובר יש אם למסרת ויכולני לקרות שבעים דהא לא כתיב שבועים מלא וי"ו לכן יש לנו להפליג הטומאה כדי שיכול המקרא לשאת, ול"ד שבעים אבל שבעה שבועות, ואהני מסרת לטפויי ואהני מקרא לבצורי, דוגמת שאמרו רז"ל (זבחים ל"ו) והיתה תשובת ר"י ב"ר טימא וטיהר וכו' ולאחר שיצאו נזכר אולי ילמדו התלמידים מתשובתו זאת שגם הוא סובר יש אם למסרת לכן יצא מחזיר אחריהן ואמר להן אי אתם זקוקים לכך, שבועים קרינן ויש אם למקרא ואין לנו לצאת מעיקר פשוטו של מקרא בעבור חסרון וי"ו ההמשך שהרי שבעים קרינן בשור"ק והוא מורה על אות וי"ו אף על פי שאיננה נכתבת, לכן התיבה יוצאה מן שבוע שם דבר והוא שנים שבועות כמשמעו (רוו"ה). עי' סנהדרין דף ד':