הכתב והקבלה · שמות · פרק 6 · פסוק 29

וידבר ה' וגו', ויאמר משה. הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פ' י') בא דבר אל פרעה, והיא האמירה שאמר למעלה הן בנ"י לא שמעו אלי, ומתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר ושנאה כאן (רש"י), ואין כן דעתי אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בנ"י לכן אמור לבנ"י, ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבוא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענה הן בנ"י לא שמעו אלי. והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבואו אל בנ"י ואל פרעה, ודי שידבר האחד כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה' הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מ"מ את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם לא לאהרן עמך ואותך עשיתי שליח אל פרעה, אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים (רמב"ן), ודבריו מוטעמים, כי למעלה כשצוה את משה ואהרן אל בנ"י ואל פרעה אמר, להוציא את בנ"י מא"מ, הנה בלשון להוציא, המובן בו כל מה שיצטרך אל ההוצאה, וזה כולל שני ענינים, הא' דבורי ההתראה אל פרעה, והב' עשיית האותות והמופתים, וחשב משה כי שני הענינים האלה יעשו בין שניהם, הדבור ע"י אהרן כנאמר לו בתחלה הוא יהיה לך לפה, ועשיית המופתים לבד יהיה ע"י משה, לכן נתפייס שם משה, ועתה כשאמר לו עוד הפעם דבר אל פרעה, שהוא יהיה המדבר, לכן חזר משה על טענתו הראשונה: