הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 4 · פסוק 13

כל עדת. אלו סנהדרין (רש"י מרבותינו), אפשר שפי' שם עדת מלשון עדי וקשוט, מן ואת הנזר ואת העדות (מלכים ב י״א:י״ב) כלומר אותן המיוחסים והחשובים שבעם (דיא פאָרציגליכסטען), וכמ"ש בת"כ העדה המיוחדת שבישראל (דיא אויסגעצייכנעטסטען) והם הסנהדרי הגדולה המשובחים במדותיהם הטובות וביתרון מעלותיהם בחכמת התורה, וממה שאמר (פנחס כ"ז) וכל בני ישראל וכל העדה, מוכרחים אנו לפרש עדה הסנהדרין. ואם נתבונן על הוראות הפרטית שבמלת עד לפי התחלפות האותיות המתחברות עמו לפניו ובאמצעו, יצא לנו אמתות הנחת שם עדה על הסנהדרין, כי יורה. א', על כנסי' וחברה המתאספת לדבר אחד (פעראיין) ושפטו העדה. ויורה ב', על התורה והמצות בכלל, ועדותי זו אלמדם (תהילים קל״ב:י״ב) ויקם עדות ביעקב ותורה, צור תעודה חתום תורה (ישעיהו ח׳:ט״ז), ויורה ג', על יחוד ושימת גבול לדבר (בעשטיממען) במקום או בזמן או בפעולה וכדומה, כמו ואם לבנו יעדנה, ונועדתי לך שם, וכל הוראות האלה מתאחדים בשם עדה להוראת הסנהדרין, כי הם הם הכנסיה הגדולה בענין התורה, לייחד לכל מצוה ומצוה, אם הזמן באיזה מן הזמנים המצוה נוהגת ובאיזה זמן לא, אם המקום באיזה מן המקומות חיוב קיום המצוה, אם באיש על איזה מן האנשים חיוב המצוה מוטלת ומי מהם הפטור, אם באופן הפעולה איזה מן האופני' הפרטיים מצטרכים אל כל מצוה ומצוה כדי לקיימם כראוי כפי דעת נותן התורה ית', כי כל אלה אינם מפורשים בתורה שבכתב, וצריכים להתבאר ע"י התורה שבע"פ, והסנהדרין הם המקבלים הנאמנים של תורה שבע"פ, ולכן הונח עליהם שם עדה, ותרגומו (געזעטצגעלעהרטערפעראיין). ובזה נכון אמרם (במכדרשב"י אמור דף צ' ע"ב) לתורה ולתעודה, לתורה דא תורה שבכתב ולתעודה דא תורה שבע"פ:

ונעלם חבר. פי' נעלם מהם חלק מה מן המצוה שלא נתעלם מהם עיקר המצוה רק חלק ממנה (כבהוריות פ"א), ומלת דבר כמו אין נגרע מעבודתכם דבר דתרגומו מדעם (עטוואס) וכן בהרבה מקומות. והמתרגם דבר (איינע זאכע) אינו לפי המקובל:

ואשמו. פי' ומתחייבים עונש שממון הנפש (זיך דער פערדאממניס פערשולדעט), ביאר בזה באיזה מצות ל"ת יתחייב העובר חטאת, עז"א מלת ואשמו והיינו בעברו על מצות ל"ת שחייבה התורה על זדונה כרת, והוא שממון הנפש הנכלל במלת ואשמו, כי גזרת שמם ואשם מענין אחד הם כמ"ש הר"ש ב"מ בפסוק תאשם שומרון (הושע י״ד:א׳) ויאשמו יושבי בה (ישעיה כ"ז) ושונאי צדיק יאשמו (תהילים ל״ד:כ״ב) האשימם אלהי' (שם ה'), והוראתם הריקות וההתרחקות מחברת האדם, כמו שממה מאין יושב (ירמיה ל"ב) וערים נשמות יושיבו (ישעיהו נ״ד:ג׳), ואמר על ההתרחקות בן אדם מחברת מרעיו ומיודעיו, אך עתה הלאני השמות כל עדתי (איוב ט״ז:ז׳) ר"ל הלאני והרחקני מחברות בני אדם (מענין זרה הלאה) עד שמקום קבוץ רעי ואוהבי הוא שמם, והונח ג"כ להוראת שוממת הנפש בהיותה ריקה ומרוחקת מתענוגים הרוחניים והשארותה גלמודה ובדודה מאחיזת עולם הנפשות, והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, והוא התבודדותה להיות עזובה וגלמודה שכולה מחברת הנפשות העליונות והשתארותה כרותה מהן בדודה ואשומה. כמ"ש במכדרשב"י (תרומה) ואית נפשא וכו' דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' מאי מלפני דלא שרי' עלה רוחא וכד רוחא לא שרי' עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא וכו', ע"ש. ובמכילתא דר' ישמעאל (בא, ובסוף כי תשא) ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, וכן בספרי (בהעלותך, שלח), הנה לפי המבואר ענין הכרת היה בעצמו ענין שוממות הנפש, וזהו המכוון כאן במלת ואשמו. ודין זה שאין חייבים חטאת אלא על ל"ת שזדונה כרת למדוהו רבותינו בת"כ ובתלמוד בהיקש מע"ז, והוא פשט המקרא לפי דברינו, וסרה בזה תלונת קלי הדעת החושבים שהפשט סותר את המקובל, אבל המה תואמים יחדיו; והמפרשים יאמרו ואשמו ישימו עצמם אשמים בהתודותם שיזכירו את חטאתם מצד עצמם, ומה שאמר במקרא אח"כ ונודעה וגו' ר"ל ע"י אחרים (עי' ר"ש ב"מ ובמה שכתב בדבור שאח"ז), ואמנם הוא דחוק כי היעלה על הדעת לטעות לחלק בין שנודע לו מעצמו או ע"י אחרים עד שהוצרך הכתב להודיענו השתוותם יחד, וגם אם מלת ואשמו יורה על התודעות החטא היה יותר ראוי לחברו במקרא שלאחריו לא להפרידו ממנו ולחברו במה שלפניו, וביותר קשה לדבריהם התנגדיות המקרא אל המקובל, דלפי המקרא יתחייב חטאת כל העובר על אחת משס"ה ל"ת, ולהמקובל אין חטאת אלא בל"ד לאוין שענשן כרת: