הכתב והקבלה · בראשית · פרק 18 · פסוק 21

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבא אלי עשו כלה ואם לא אדעה. להמפרשים יש במאמר זה לשון המסתפק בידיעת הדבר, אראה אם יהיה הדבר אעשה כן, ואם לא, אעשה הפוכו; ולהיותו ית' יודע העתידות לבלי תכלית ואין מקום אצלו לידיעה מסופקת, לכן האריכו המפרשים למעניתם להנצל מרשת הספק; ולדעתי אין מלשון המקרא הכרע לבארו כמאמר מסופק הידיעה, והוא: בשנבאר תחלה פתרון המלות, דע שאין בלשוננו סימן מיוחד לבינוני והוה, לכן המנהג כאשר ירצה לספר הבינוני ידבר פעם בלשון עתיד ופעם בלשון עבר, כמ"ש הראב"ע במאזנים ובצחות, וכ"כ רש"י (לקמן כ"ד) טרם אכלה לדבר טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הוה פעמים בלשון עבר ופעמים בלשון עתיד, כמו אמר איוב הרי עבר ככה יעשה איוב הרי עתיד ופירוש שניהם הוה, כי אומר היה איוב, היה עושה כך. ע"כ. וזה שלא כדעת המדקדקים האחרונים שנותנים סי' מיוחד לזמן ההוה וקראוהו בינוני פועל, וכן המדקדק הגדול רוו"ה הצדיק דין ראשונים בזה, שאין בלה"ק סי' מיוחד לזמן ההוה בעבור שאין לו מציאות באמת, כי הוא בין הקודם ובין המתאחר מבלי גבול, והעברי לא יסמן כ"א שני גבולים הנמצאים באמת העבר והעתיד, ומה שיקראו האחרונים בינוני פועל קראוהו הקדמונים שם הפועל (נאָמען אגענטיס), והנה אומר עד"ז העתידי' אשר במקרא שלפנינו ארדה אראה הם ישמשו פה על זמן ההוה, ופי' ארדה הנני יורד, ופי' אראה הנני רואה, והה"א במלת הכצעקתה איננה ה"א השאלה כ"א ה"א הבאה במקום מלת אשר, כמו ה"א במלת הבאה אלי, ורבות כהנה ע"פ המקרא כמו ההוא יקרא ארץ פי' אשר הוא נקרא (כמ"ש הרמב"ן שם), וכן ההקדיש שמואל הרואה, ההושיבו נשים נכריות. כלה, כמו כלם, כפירוש הראב"ע והרע"ס, דומה לו כלה גרש יגרש; ואם לא, כמו אם לא בתים רבים (ישעיהו ה׳:ט׳) וכן אם לא זאת אעשה להם (פ' שלח), אשר יורו ההפך מה שיאמר (אָב ניכט) ור"ל באמת יהיה כך (וואהרליך): אדעה, כמו וידע בהם את אנשי סכות, וידוע חולי, ענין יסורין ופרעון עונש וכמו שת"א אתפרע: עפ"י פתרון המלות האלה המכוון במקרא שלפנינו כזה: הנני יורד לסוף דעתם, והנה אנכי הרואה שעשו כלם (את הרע) כאשר באה אלי הצעקה (באמת עליהם), העל זאת לא אפקוד עליהם את חטאתם ליסרם ולהענישם? וי"ו ממלת ואם לא, הוא לתמי' כוי"ו במלת ועתה לא יבצר מהם דפרשת נח וכוי"ו במלת ולקחת את דודאי בני. ורבותינו (במדרש ע"פ זה) הבינוהו ג"כ שלא בדרך ידיעה מסופקת, כי פי' ה"א של הכצעקתה כה"א הידיעה ורומז על הצעקה הנודעה ונתפרסמה אז במה שהתעוללו ברשע עם ריבה אחת: וכן על ואם לא אדעה אמרו, אפי' אם אני מבקש לשתוק דינה של ריבה אינה מניח אותי לשתוק, ע"כ. רצונם אף שלפי מדת רחמים היה לי להסתיר פנים, הנה מדת הדין אשר בי תעביר ממדת הרחמים ובזה המקרא מבואר למאמר ידיעה ודאית כראוי אליו ית':