הכתב והקבלה · בראשית · פרק 1 · פסוק 29

זורע זרע. שיאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ, אבל העץ עצמו אינו להם לאכילה גם לא העשב, עד שנתקלל האדם ונאמר לו ואכלת את עשב השדה (רמב"ן) ואם נחזיק בדעת האומרים שהכלאים הוא סבה להפסק התולדה מהנולד מכלאים, כמ"ש רלב"ג פ' קדושים, וכן פירשו לשון כלאים שהוא לשון מניעה כלומר בטול הכחות, כענין בית הכלא שהניתן שם הוא מתבטל ממלאכתו (עמ"ש קדושים י"ט י"ט) וכן פירש הרע"ס על עץ עושה פרי למינו, כי המורכב משני מינים לא יוליד, וע"ז אמר שם אחריו ויהי כן, נתקיים כן בלתי שיקבל הפחות והיתר באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד, לפי"ז מה שהוסיף קרא כאן על פרי עץ לשון זורע זרע, שפירושו גרעיני הפרי שמהן האילן צומח כשנוטעין אותו, (כפיר"שי לעיל א' י"ב) א"כ לא התיר לו לאכילה מפרי העץ רק כשהוא זורע זרע, שיש בו גרעינים המוכשרים להצמיח אילן, לאפוקי פרי עץ שאינו זורע זרע דהיינו כשהרכיב אילן באילן שאינו מינו, דכשהוא מורכב אינו מוליד, וכדעת ר"א (סנהדרין נ"ו ב') ופסקו הרמב"ם (פ"ו ממלכים ה' ו') דבני נח נצטוו על הכלאים כלומר בהרכבת אילן. ולפי"ז יובן גם לשון עץ שהזכיר קרא שהוא מיותר שהיה די לומר כל העץ אשר בו פרי וממילא נדע שהגדל על העץ הוא פרי עץ, והוסיף מלת עץ לאשמעינן דינא דכשהרכיב ירק באילן אסור לו לאכלו, אף שהוא גדל באילן ע"י שהורכב בו מ"מ אינו נקרא פרי עץ שאין מטבע העץ להצמיח פרי כזה, ואף שדעת הפוסקים שהמרכיב אילן כלאים פירותיו מותרין באכילה (רמב"ם פ"א מכלאים ושו"ע יו"ד ססי' רצ"ו) נראה כיון דכל איסור הרכבת אילן הוקש להרבעת בהמה (סנהדרין ס' ע"ש רש"י ובקדושין ל"ט כאן בהרכבת אילן) ואמרי' (חולין קט"ו) מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה היוצא ממנה מותר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ע"ש, מבואר דלדורות פירות המורכב באילן מותר מדהותר הכלאים בבהמה, א"כ בדורו של אדה"ר שבשר כל בע"ח היה אסור להם, גם פירות מאילן המורכב היה אסורים. דמיון לזה, לאחר מתן תורה שניתנה מצות שחיטה לישראל הותר גם לבני נח לאכול בחתך אחר שחיטה מבהמה בעודה מפרכסת ואין בו משום אבר מן החי, וקודם מ"ת גם זה היה אסור עליו כמבואר בחולין ל"ג וביו"ד סי' כ"ב בט"ז ובש"ך: