הכתב והקבלה · במדבר · פרק 5 · פסוק 26

ואחר ישקה. אין פי' מלת ואחר איחור בזמן (הערנאך), כמו ואחר ישתה הנזיר יין (לקמן ו' כ'), כי כבר השקה אותה קודם הקרבת המנחה, ככתוב מקודם והשקה את האשה (כ"ו), וכבמתני' (סוטה פ"ג) משקה ואח"כ מקריב את מנחתה, אבל מלת ואחר ענינו לדעתי עיכוב והמתנה (זיימען, וויילען) מן ה' אל תאחר (תהלים ע'), ועשה אל תאחר (דניאל ט') בחי"ת פתוחה, שענינם עצירת הדבר ועכובו מלחול בזמנו, ואחר נדרים לבקר (משלי כ') שפירשוהו ב"ר (וישלח פ"א) המאחר מלשלם נדרו מבקרים פנקסו, מוכיח אדם אחרי (משלי כ"ח) י"מ אחרי תאר למאחר הדרך הטוב (זוימזעליג), וטעם ואחר ישקה (זיימענד טרינקען לאססען), שהשקאה תהיה במתינות ובמשיכת זמן, שלא תהא ענין ההשקאה בעיני הכהן לדבר נקל, שבבוא סוטה לפניו ותרצה בהשקאה ישקנה מיד, אבל יעכב ויתמהמה להרבות אלי' דברים המעוררים את הלב אולי תודה על האמת, כבמתני' (פ"ק דסוטה) מאיימין עלי' ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, אומרים לה, בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עשה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים וכדומה מן הדברים הגורמים להודות על האמת. ובמכדרשב"י (קכ"ד א') כהנא לא עייל גרמי' להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמי' לזכאה, זימנא ותרין שאיל לה, כיון דאיהי בעיא לאשתכחא זכאה כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמה (בין איש לאשתו). והתבונן שבכל הפרשה יבואו הפעלים בעבר המהופך לעתיד ע"י וי"ו שואית, ולקח, והעמיד, והשקה, ולקח, וקמץ, והקטיר, כי בכל ענינים האלה יסופר הדבר בשמירת הסדור בקדימה ואיחור, כראוי בעשיית פעולה זו בסור האחרת, וע"ז יורה הוי"ו השואית שמשמעותה גם החבור וההיקש; אמנם כאן אמר ישקה בתמונת עתיד אמתי ולא בעתיד המהופך, ובלי ספק כי חלוף הלשון והשתנות ההברה מורה איזה ענין מתחלף למה שקדם אליו, כי בהקרבת המנחה כבר גמר לו הכהן כל מה שהיה לו לעשות באשה זאת, ולא בא הכתוב כ"א להודיע ענין פרטי מה שאינו נוגע בסדר זה אחר זה, כמנהג הכתובים בספור דבר אחד אשר יש בו גם איזה ענינים פרטיים שאינם עיקריים כ"כ, דרכם לספר תחלה הדבר העיקרי בדרך כלל, ולא יפסיק בדבריו להודיע בספורו הכללי גם את הפרטים ההם, ואחרי גמרו הענין הכללי חוזר להודיע הפרטי אשר נעשו טרם שנגמר הדבר העיקרי, שכבר ספר אותו; וכן כאן אחר גמרו כל מעשה הכהן באשה חוזר על הפרטי להודיע שהשקאה תהיה במתינות לא בזריזות, ואז"א. ואחר ישקה וגו'; ושם (סוטה י"ט) אמרו ואחר ישקה מבעי ליה לשרשומו ניכר ובירושלמי אמרו דאחר ישקה בא להורות שמשקין אותה על כרחה שלא בטובתה. וע"ש בתוס' ד"ה ואחר ישקה, שבא להורות על דיעבד שאם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה. ובדברינו הראית לדעת כי גם בדרך הפשט המקראות מיושבים אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו, וכבר למדונו רבותינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרשות נתונה לפרש המקרא בדרך נוטה לא בדרך סותר את המקובל, עמ"ש בחקות, ונתן עליו מים חיים: