הכתב והקבלה · במדבר · פרק 21 · פסוק 2

והחרמתי את עריהם. אקדיש שללם לגבוה (רש"י) מלשון אך כל חרם אשר יחרים איש להשם, ולא מלשון ואת כל הנשמה החרים, שהוא ענין הריגה וכריתה והשחתה ואיבוד, ויתכן שנקרא גם ההקדש לגבוה חרם אע"פ שאין שם השחתה ואיבוד, מפני היותו באיסור הנאה אצל המחרים אותו והוא נחשב אצלו כאילו נשחת ונאבד, והא דמפרשים אותו כאן לענין הקדש ולא ענין השחתה ואיבוד, מפני שאמר וידר ישראל נדר להשם, וזה לא נאמר כ"א על המקדיש דבר לגבוה, לא על המגזם לקחת נקמתו ולהחריב עיירות (הרא"ם) וכיון שהערים לא הוקדשו רק השלל שבהם, היה ראוי לומר והחרמתי את שלל עריהם, ונראה לי שאין לשון המקרא חסר, כי יתכן לכלול בלשון ערים גם ענין השבי והמלקוח השלל והביזה. כי משרש ער אשר יורה על ההורקה (אויסלעערען) ותער כדה, ויערו את הארון (דברי הימים ב כ״ד:י״א) הורקת דבר שבתוך הכד והארון, והוא בעצמו השלל והביזה, שהבעלים נתרוקנו ממה שהיה להם (ענטבלאֶסט) כענין ונצלתם את מצרים דתרגומו ותרוקנון (אויסלעערען, ענטבלאֶסען) ודומה לשם עד ושלל ע"ש שהוסר ונשלל הדבר מן הבעלים ובא לידי בוזזים ושוללים, כמבואר (ויחי מ"ט כ"ז יאכל עד יחלק שלל) ומעיקר הוראה זאת שבשרש ער על ההתרוקנות, ישמש גם כן על החורבן והשממון, עוררו ארמנותיה (ישעיהו כ״ג:י״ג) כי אף שהארמון אינו מקולקל בבנינו, אם הורק והוסר ממנו השלמות המבוקש ממנו, שאין בו דיורון נקרא חרב ושממה (עמ"ש בחקותי והשמותי מקדשיכם) ומזה ומלאו פני תבל ערים (ישעיהו י״ד:כ״א). כלומר אותן הרשעים שהיו מרבים זהב וכסף על ידי שלל ובזה, כמו שאמר עליהם שבתה מדהבה, אם אנשים כאלה ירשו ארץ, יתרבו בעולם חורבן ושממון כי יבזו וישללו את כולם, ולפי"ז פי שנים בהוראת מלת עריהם כאן, הא' מקום קבוץ בתים למושב בני אדם (שטאֶדטע) והב' התרקנות הערים מכל אשר בהם, והוא השלל והביזה (דאס ענטבלאֶסענדע דער שטאדטע):