הכתב והקבלה · במדבר · פרק 15 · פסוק 22

ולא תעשו את כל המצות. משפט לשון מקרא זה יראה שמי שלא קיים כל מצות עשה שבתורה ושגג באחת מהן מלעשותה חייב להביא קרבן, ולפי המקובל מרז"ל אין חיוב קרבן אלא בשעבר על מצות ל"ת שיש בה מעשה ויש על זדונה כרת, וכבר התעורר הרמב"ן על זה וכתב, פרשה זו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שיש חיוב קרבן על מי שלא עשה בשוגג מה שצוה לעשות, ודבריהם דברי רוח וכו', אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה ה' אבל תעשו הפוכו, או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות, כמ"ש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה', ושיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה', כי המודה באלוה זולתו כבר בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד, בין במצות עשה בין במצות ל"ת, שאם יש אלוה זונתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום. ע"כ דבריו בקצור, (יעו"ש לשונו בביאור יותר, ואחריו בד"ז הלך הרי"א), ולדבריו פי' כל המצות שום מצוה כמו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהילים ל״ד:י״א) שום טוב, וכן תיב"ע ולא תעבדון חדא מכל פקודיא האילון; הנה בכל הדברים האלה אין לשון המקרא מיושב היטב לפי דעת רבותינו דבעבודת אלילים לחוד קרא משתעי, לכן נראה לי ידענו כי מלת כל הוראתו לתואר הקף הדברים הפרטים הנכללים במין, וזה על שני דרכים, אם על הכלל והמקובץ המתפשט על כל אחד מן החלקים, כמו וירא אלהי' את כל אשר עשה, אם על הכלל והמקובץ בלתי מתחלק אל הפרטים, כאלו נאמר. כל עשרה נקראים עדה, הנה אין כל אחד מהם נקרא בשם עדה רק כלל העשרה, ומזה (קהלת ה׳:ח׳) ויתרון ארץ בכל היא, ירצה יתרון מדינה זו נגד מדינה אחרת תלוי רק בכללת ההנהגה, אף אם לא תהיה מסודרת על צד היותר טוב בכל פרטיה, ואיננה מנוקה מכל חסרון בכל חלקיה, הנה יתבאר מלת כל כפי מובן מלת כלל בכפל למ"ד הפעל, כמו כלילת יופי (אינבעגריף אללער שאֶנהייטען), (עיין פרשת נצבים פ' וכתבת עליהן את כל דברי התורה), ובשתי דרכים האלה יתבאר לשון כל המצות הנאמרות בתורה, אם על כללת וקבוצת המצות המתפשט על כל אחת מן המצות (יעדע), אם על כללת וקבוצת המצות לבד, הבלתי מתפשט על פרטיהן (אינבעגריף), ואחרי שקבלת מלכות שמים והרחקת ע"א הוא כלל כל המצות, לכן נקראו בשם. כל המצות, כבספרי (פרשה זו סי' קט"ו) וזכרתם את כל מצות ה' זו פרשת שמע, צא וראה איזהי פרשה שיש בה מלכות שמים ומיעט בה ע"א אין אתה מוצא אלא פרשת שמע; ואמרו במדרש רבה (ריש סדר ראה) שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, מהו את כל המצוה הזאת א"ר לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כדאמרינן בעלמא כל המחלל שבת בפרהסיא כאלו כופר בכל התורה כולה; והנה אף שלא שמענו במעמד הקדוש מפי הגבורה כ"א אנכי ולא יהיה לך לדעת רז"ל, בכל זאת אמרה תורה (יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, כי שתי דברות אלה להיותן קבלת עול מלכות שמים והתרחקות ע"א, שהם כלל התורה והמצות ויסודם, קראן הכתוב כל הדברים ר"ל כלל הדברים (אינבעגריף אללער וואָרטע), ועיין בספרי (פרשה נשא פיסקא מ"ב) רבי אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואומר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. ובדרך זה יתבאר גם מאה"כ (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ דתרגומו דאחיד בשמיא ובארעא (כמובא בתק"ז תיקון כ"ב ד' ס"ו ובתיקון מ"ז דף פ"ו ב') יבאר מלת כל על הכלל, והכלל הוא אחדות כל פרטיו, כי כל הפרטים מתאחדים תוך הכלל, והנה כל פרט מפרטי הברואים שבעולם הגשמי הם צרורים ואגודים זה בזה חלק זה מקושר בחלק אחר ממנו עד שכלם יחד הם עצם אחד שלם בתכלית האחדות, הנקרא בפי חכמים שלשלת הבריאה, וכן בעולם הרוחני כל פרטי כחות העליונים, לכל אחד מהם יש שרש, ושרש לשרש גבוה מעל גבוה וכולם תלוים ומשתלשלים ממקור העליון מד' אותיות הוי' ב"ה עד שכולם צרורים ואגודים כחלקי השלשלת (עמ"ש בפ' כי תשא ל"ג כ"א ונצבת על הצור) ואמר כי כל בשמים ובארץ כל פרטי הנבראים שבשמים ושבארץ הוא ית' כל שלהם כלומר הוא אחדותם, וכולם יחד הם עצם אחד בתכלית האחדות, והוא ית' הסבה הראשונה לכל המסובבים והוא המציאם, והוא א"כ כלל הנמצאות, לכן יתואר בשם כל (אינבעגריף אללער) ומזה מלת כל השני שבמקרא (תהילים קי״ט:קכ״ח) כל פקודי כל ישרתי, כלומר כל פקודי ה' שהוא כלל כל הנמצאים (עמכדרשב"י תרומה קל"ד ב') וכן ראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל (יחזקאל מ״ד:ל׳) וכן בכור כל מבני ישראל (בהעלותך ט' ט"ז) ואין צורך להוסיף שם מלת איש. מעתה גם את כל המצות האלה דקרא דילן פי' כלל המצות האלה (אינבעגריף אללער פערפפליכטונגען), ואיננו מתפשט על כל אחת מן המצות, רק על המקובץ והיסוד של כל המצות שהוא ע"א, ומלות ולא תעשו דאמר קרא לא קשיא לן, כי שרש עשה הוראתו ג"כ על קיום הדבר, את מאמר מרדכי אסתר עשה ר"ל קיימה, וכמו ויעש אלהים את הרקיע דפירש"י חזק וקיום, וכן לעשות עצה (ישעיה למ"ד), וקראה התורה במקום אחר מניעת הפעולה בשם עשיה, לעשות את יום השבת דפי' לקיים מצות יום השביעי, וכן כאן ולא תעשו ולא תקיימו, כלומר תעברו על המצוה הכללית שהיא אחדות ה' שהיא אנכי ולא יהיה לך, הנה נתבארה קבלת רז"ל ביישוב לשון המקרא על מכונו בלתי תוספת דברים. ומצאתי בספרי (פרשה זו סימן קי"א) נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, מה כל האמור להלן בע"ז מדבר אף כל האמור כאן בע"ז מדבר, ע"כ. לדעתי גז"ש זו היא עם מלת כל האמור בפתיחת עשרת הדברות, וידבר אלהי' את כל הדברים, וכמאמר רבי בספרי דלעיל, ופי' מה להלן ע"כ פירושו כלל הדברים האלה והוא ע"ז, אף כאן פירש מלת כל הכלליות, וכמ"ש. ובזרע אברהם פי' כל האמור להלן, היינו ל"ת לך פסל כל תמונה. ואין בזה טעם. והא דהוציא הכתוב איסור ע"א בלשון שלילה ולא אמר בלשון חיוב "וכי תשגו לעבוד אלהים אחרים" נ"ל לפי שרצה לכלול שני מיני ע"א, העובדה בכפירת עיקר אלהותו ית', והעובדה בשיתוף שמשתף שם שמים וד"א, לכן בחר בלשון שלילה "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות" ר"ל שלא יקיים מצות קבלת מלכות שמים. ובזה נכלל גם עבודת השיתוף כי בעבודת א' מהאמצעיים פורק עול מלכות שמים. וקבלת עול מלכות שמים הוא כלל כל מצות התורה, ועל זה אמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות" ר"ל כלל המצות, כלומר לא תקיים מצוה אחת הכוללת כל שאר המצות. והמצוה הכוללת הוא דבור הראשון מעשרת הדברות אנכי ה' אלהי' וגו' שהמכוון בו בדרך כלל, שהוי' ב"ה שהוציאו ממצרים הוא לבדו האלהי', והיינו קבלת מלכותו עלינו בלתי שום שיתוף כח אחר מן האמצעיים. והנה דבור זה אנכי ה"א איננו מכלל מנין המצות לדעת הגאון ר"ש בעל הלכות גדולות, וכ"ד הראב"ע ורי"א, כי לדעתם דבור אנכי ה"א איננו אלא הקדמה לכל המצות והאזהרות להודיעם מי הוא המדבר אתם שאינו לא מלאך ולא שרף כ"א הוא ב"ה לבדו בעצמו ובכבודו הוא הוא המצוה עליהם את כל המצות. ולפי"ז ענין קבלת עול מלכותו ית' עלינו לא בא בתחלה דרך צווי רק בדרך הודעה ודבור. אמנם אחר כך נצטונו גם עלי' כמה פעמים בתורה כמו שמע ישראל ה"א ה' אחד, לכן אמר כאן תרי לישנא דבור וצווי, "אשר דבר, אשר צוה", וטעם המקרא שבשוגג לא יקיים מצוה אחת הכוללת כל המצות, והיינו שלא יקבל הענין הגדול הנכלל בענין קבלת מלכותו ית', שחיובו בא אלינו תחלה מדבורו ית' בפומבי במעמד הנורא במ"ת, וגם התחייבנו בו מצד צווי. והא דקפד קרא להודיע שענין קבלת מלכותו ית' לבדו בא אלינו מצד דבורו לבד הצווי, נ"ל טעם הדבר, כי עבודת השיתוף, אם אין דעת העובד להוציא א"ע מרשות אדון האדונים ב"ה רק מדמה שזהו כבודו של אל עליון לשבח ולפאר את צבאי מרום שמשמשים לפניו ית' במרומים, אין במשפט השכל הכרעה לאוסרה, לולי שהוא ית' אסרה לישראל שהוציאם ממצרים ושעשה להם הנפלאות האלה, אליהם צוה שלא יעמדו תחת ממשלת צבאי מרום ושלא יעבדו לזולת מן האמצעיים אף בשיתוף אף שלא יעשהו כ"א לכבודו ית'. ומטעם זה, אמר הר"ן בדרוש התשיעי אמרו רבותינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שמפני שהשכל הוא שופט ההפך משתי אלו המצות הוצרכנו שנשמעם מפי הגבורה (יעו"ש דבריו הנכונים מאד דלא כרמב"ם), ולסבה זו עצמה, כאן בענין קבלת מלכותו ית', שהוא ההפך הגמור מע"א, הוסיף להודיע שמלבד הצווי עליו היה ג"כ דבורו עליו בפרסום המעמד. והנה פרשה דילן נאמרה אחר פ' נסכים וחלה שנאמר בהן כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, כבואכם אל הארץ, והיה מקום לטעות דשגגת ע"א אינה נוהגת גם כן אלא בארץ, וכענין כל הדר בחוץ לארץ דומה כאין לו אלוה וכדומה מן הטעיות, לכן הוסיף קרא לאמר "מן היום אשר צוה והלאה" להורות על תמידיות מצוה זו ושאין הבדל בה בארץ מן הארצות ובזמן מן הזמנים. כן נ"ל ביאור כפל ויתור לשון המקראות האלה: