הכתב והקבלה · דברים · פרק 29 · פסוק 18

כשרירות לבי אלך. אחר שדבר מעון חמור ע"ז, במה שאמר אשר לבבו פונה וגו', סמך לו ענין רע ומר, ואמר עליו פן יש בכם שרש פורה רוש ולענה, והוא איש אשר מקורו משחת ביסודות ופנות שהן עיקריות בתורתינו, והוא שכשישמע דברי האלה הזאת, כל דקדוקי הברית ופרטי המצות מענינים שונים, קצתם מבוארים בטעמם וקצתם שאין לשכל מבוא בהם, כי מצור מקור החכמה ית' חוצבו, ויתפלל בעצמו לאמר הנה באמת הרבה מצות יש אשר אני נבוך בהם ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בענינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל, וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם, ואין ביכלתי להשיגם, לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי מבלי שום התנגדות פנימי, כי בהיותי הולך אחר הדברים הנכונים בטעמם, שבעה לה נפשי ומשתעשעת בהם משא"כ בדברים הנעלמים ובלתי גלויים אל השכל (רע"פ), ומלת לב הונח על הדעת והשכל והבינה, כמו בלב נבון תנוח חכמה, וראיתי אני בלבי, פן יראה בעיניו ובלבבו יבין:

למען ספות הרוה. לא יתכן לפרש כאן מלת ספות לשון רבוי ותוספת (אנהייפען), דא"כ היה צריך לסמוך לו מלת על, כמו ספו שנה על שנה, ספות חטאת על חטאת, לספות עוד על חרון, אספה עלימו רעות, עולותיכם ספו על זבחיכם, וכאן סמך אליו מלת את, שהוא יחס הפעול, לכן הנכון כמ"ש החכם אבן-גנאח שהוא לשון כליון וכריתה (ע' ר"ש ב"מ) סוף ואבדן, כמו פן תספה בכל חטאתו, האף תספה צדיק, בקש נפשו לספותה, את הזקן תספה, (ע' רש"י על אספה עלימו רעות); רוה כמו אם הרוה את הארץ, כי הרוי' בשתיה כמו השביעה באכילה; צמאה. הוא כנוי אל הנפש המתאוה תמיד לרווה צמאון תאוותה, וחוש תשוקת התאוות כחום הצמא לשתות, והממלא תאוותיו דומה לו שמרוה ומשביע א"ע, ע"ד לכה נרוה דודים (משלי ז׳:י״ח), שידמה חום האהבה לחום הצמאון והדודים משקים האהבה כמים לצמא (ובאמת איננה שביעה כ"א לפי דמיונו, וכמאמרם משביעו רעב מרעיבו שבע), וטעם המקרא למען ספות הרוה את הצמאה, בכדי שהרווי בשתיית משקה תאוותיו ישבית ויכלה את הצמאון אליהם, וכמו המשל שבפי הכסילים (דאמיט דער רויש דען דורסע פערניכטע), ובזה מלת למען כנתינת טעם על הקודם, בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי, למנוע א"ע משמירת החקים שאין טעמם נגלה, בכדי למלאות תאוותיו במאכלות ובביאות האסורות לנו מה"ת, וקרוב לזה פי' הרל"ש, ואיננו רחוק לומר שמלת ספות הוא הלשון המורגל בדברי רז"ל ספו לי כתורא, דלא ליספי לי' בידים, והיינו השביעה הגמורה, וטעם למען ספות למען תשביע הרוי' את צמאון תשוקת הלב (דאס דער טרונק דען דורסט לאשע), והענין אחד: