הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 24 · פסוק 16

רגום ירגמו בו. בעל אג"י מבדיל בין פעל סקל לפעל רגם, שרש סקל הונח על זריקת האבנים גרידא, מבלי הבחנת התולדה היוצאת מן הפעולה ההיא, ולפעמים לא תמשך המיתה מכח הזריקה ההיא, כי כן כתוב ויסקל באבנים את דוד (שמואל ב ט״ז:ו׳) והמלך לא מת, ולכן כשצותה התורה להמית ע"י הסקילה, הוסיפה על הרוב פועל המיתה, כגון וסקלתו באבנים ומת (משנה תורה י"ג), ויסקלוהו באבנים וימות (מלכים א כ״א:י״ג), ורבים עוד, כי בלא זה לא יובן ממנו שימות אם לא שהענין מוכיח עליו שמדבר במיתה, והנה בהיות פועל סקל נופל רק על הזריקה, השתמשו בו הכתובים להורות גם על הסרת האבנים, כמו סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳), כי סוף סוף עיקר הנחת הפועל הזה על הנעת האבנים ממקום למקום; אמנם שורש רגם יורה על התכלית הנמשך מזריקת האבנים, שהיא המיתה ע"י הפצעים וההכאות בם, לכן אין צורך להזכיר אצלו פועל המיתה (ואם תמצאנו רק בשני פסוקים אולי הוא לתוספת ביאור), דוק ותשכח, ובהיות עיקר שרש רגם מורה על התולדה הנמשכת מן הזריקה, לכן יבוא הפעול גם ביחס שבו, רגום ירגמו בו, וירגמו כל ישראל בו (מ"א י"ב), מה שלא יתכן בפועל סקל, כי מעולם לא תאמר ויסקלו בו, והבן בכתוב בענין עכן, כי שם אמר תחלה וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותו באש, כלומר המיתוהו באבנים ואחר כך שרפו גם כל אשר לו, אחר זה הוסיף ויסקלו אותם באבנים, וזה בודאי לא יורה על ההמתה, רק פי' שלתכלית הבזיון זרקו גם כן אבנים על פגרו ועל אפרו אחר המיתה והשריפה, ואפשר עוד לומר כי בבחינת הפציעה ושבירת הגוף הבאה מכח הרגימה ידמה שורש רגם לשרש גרם בהפך האותיות, כי גם הוא יורה על שבירת העצמות, כמו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳), ואת חרשי' תגרמי (יחזקאל כ״ג:ל״ד):