הכתב והקבלה · במדבר · פרק 23 · פסוק 21

לא הביט. ענין ההבטה היא לרש"פ הראיה הברורה, וענין הראיה יורה על הראיה הפשוטה, והראיה הברורה אשר עליה יורה לשון הבטה היא, אם ע"צ הכוונה, שמתכוון לראות ראיה ברורה, ואפשר שלא תתקיים מחשבתו (שויען), ואם ע"צ התולדה שרואה ראיה בפועל (וואהרנעהמען); מן ההבטה ע"צ הכוונה לראות, אמר הבט נא השמימה, והביטו אחרי משה, והביט אל נחש הנחושת, דהיינו הכוונה לראות היטב, ואחז"ל שענינו ההסתכלות והכוונה היתירה לאביהם שבשמים, דמשום כך אמר לשון הבטה, שכוונת הראיה מעוררת לכוונה אל אביהם שבשמים, וכן במקומות שנסמך ראה להביט, כגון ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א ד'), ויבט ארנון וירא (ד"ה א'), הכוונה שנתכוון לראות היטב ועלתה לו שראה, אם אביט אליך ואם אראך (מלכים ב ג׳:י״ד), היינו לא זו אף זו שלא אתכוון לראותך ראיה ברורה גם לא אראך ראיה פשוטה, ושמושי הבטה על ראיה ברורה בפועל ותמונת ה' יביט (במדבר י״ב:ח׳), דהיינו שרואה תמונתו ית' ראיה ברורה בפועל, לא כשאר הנביאים שאינם רואים ראיה ברורה אע"פ שמתכוונים להם (עמש"ש מזה), ומזה היוצר עין הלא יביט דהיינו רואה ראיה ברורה, ואביטה נפלאות מתורתך שאראה היטב, וכאן לא הביט און ביעקב אין הכוונה שלא נתכוון לראות, שכלום יש נשיאות פנים בדבר, אבל ענינו שנתכוון לראות ודקדק אחריו אבל לא מצא כלום: