ויברכהו. נתינת הברכה בפועל לא היתה עד אחר אכילה ונשיקה כמבואר בקרא וכאן לא היה רק הסכמת דעת לברכו. אף שהיה מסתפק מי הוא המתברך אם יעקב אם עשו בכל זה עלתה הסכמת דעתו לברך יהיה המתברך מי שיהיה והודיענו הכתוב בזה שלא היתה הברכה בטעות גמור ושלא מדעת, שאין בברכה כזו ממש ולאו כלום היא, אבל הברכה היתה בכונה שלמה בדעה מסופקת מי הוא המתברך, ואחית יצחק נפשיה לספיקא שתחול הברכה בין שיהי' המתברך עשו כהוכחת הידים בין שיהי' יעקב כהוכחת הקול, וטעם ויקרבהו כטעם ויברך אותו שם (וישלח ל"ב למ"ד) הודה לו על הברכה והסכים עמה, כמ"ש רש"י שם ועמש"ש, ככה כאן ויברכהו הסכים בדעתו לברכו (ענטשלאָסס זיך איהן צו זעגנען):
קריאה במקור
הכתב והקבלה · בראשית · פרק 27 · פסוק 23
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- HaKtav VeHaKabbalah, Frankfurt 1880
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002009558
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1d360d833eab48758df23419c3d82c5543efe93f7b6a6de53ff26f74bc48ba7e