הכתב והקבלה · דברים · פרק 34 · פסוק 8

ויתמו ימי בכי. אחר שאמר ברישא דקרא כמות זמן בכייתם עליו שלשים יום ידענו שאחר כמות זמן זה כלתה הבכי', ומה זה שאמר אח"כ ויתמו, שהוא רק למותר, ונ"ל אחר הנחת בעלי הלשון להבדיל בין תמים לשלם, שמלת תמים יורה בהנחתו הראשונה על שלמות הדבר בבחינת איכותו, כענין זכר תמים יקריבנו, שלא יהי' חסרון באיכות גופו, ומלת שלם יורה לפי הנחתו הראשונה על שלימות הכמות כמו לא שלם עון האמורי היינו כמות מספר העונות (כמ"ש באמור תמימות תהיינה. ע"ש), א"כ אין כוונת המקרא כאן להודיענו שבכלות ל' יום כלתה כמות זמן בכייתם, דא"כ ה"ל למימר וישלמו, כמו ושלמו ימי אבלך, אבל מדאמר לשון ויתמו, שהוא על שלמות בבחינת האיכות, יורה לנו בזה שבכלות שלשים פסקו מלהתנהג עוד בענין איכות האבלות עליו, כרחיצה גלוח ותספורת וכדומה מהדברים הנוהגים תוך שלשים לאבל, מכל אלה שענינם איכות האבלות פסקו בכלות שלשים יום, אבל לכמות זמן הצטערם והתאוננם עליו לא נתן המקרא גבול, כי לא פסק מהם כל ימיהם מלהתאונן על הפרד מעליהם איש האלהי', אשר עמד בפרץ תמיד להשיב אף וחמה, ושלמדם חוקי ה' ומשפטיו, וכמו שאנו עושים עוד היום ביום סיום התורה זכרון לפטירתו לעורר הלב למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית:

אבל משה. ברישא דקרא לא הזכיר אלא הבכי אשר בכללו בלי ספק גם האבל ומה זה שהוסיף כאן מלת אבל, ועוד יותר היה ראוי לומר ימי בכי מיתת משה. ונ"ל שבא להודיענו בזה עיקר סבת בכייתם על הפרד אדון הנביאים, שלא היתה חלילה מצד עצמת משה, כי בבחינה זו הי' להם לשמוח על גודל מדרגותו ושלמותו, שנתעלה בשמי מרומים באשר הוא שם שמח בהתענג במחיצתו מזיו השכינה, כדאיתא במכדרשב"י (ויחי רמ"ה ב') בנים אתם לה"א לא תתגודדו, ת"ח אילו הוי ידעין כלהו צדיקיא האי הוי חדאין ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא, וכי לאו יקרא עלאה הוא לאובלא להון להיכלי' דמלכא וכו', כי זה תכלית אמתי של כל אדם השלם, וכמו שקראו החכמים באמת את מיתת אנשי גדולי המעשה, יום הלולא, וביותר לאיש האלהי' כזה, אמנם עיקר הצטערם והתאננותם לא היתה רק מצד עצמותם לבד, שנתבטל מהם בפטירתו תועליות השתדליותיו עמהם רוחניים וגופניים, וזהו הנכלל בלשון אבל משה שאמר קרא, כי לשון אבל אין עיקר הוראתו לשון תוגה והספד כמו שרגילים לפרשו (טרויער), כי עיקר שרש אבל בל שענינו העדר ושלילה (פערניינונג), כמו ולבו בל עמו, בל ידעתי שפתי דעת, ואבל נקרא כן ע"ש העדר ושלילות דעתו מחמת צער (בעזיננונגסלאָז, פערלוסט דעס פערשטאנדעס), וכמ"ש בויחי ויעש לאביו אבל, ושפיר כתב רש"י (בכתובות ו' ד"ה ואביי) אבל טרוד טרדה דרשות אין צערו מצוה אע"פ שאבלותו מצוה, לכן מצאנו לשון אבילות גם לדברים שאין בהם רוח חיים, אבלה תירוש (ישעיה כ"ד ד', ז'), ויאבל חיל וחומה, דרכי ציון אבלות, אשר המכוון בכל אלה העדר ובטול מלהמציא עוד התועלת והערבות שהיה בה עד הנה (נוטצלאז, פערלוסט דעס פאר- טהיילס), ככה העדר ובטול תועליות משה והשתדלותיו עם האומה הישראלית נקרא אבל משה, (דער פערלוסט משה'ס), ע"ז לבד דוה לבם וחשכה עיניהם על שנעדר מהם מנהלם ומורם בדרכי ה', והודיע לנו הכתוב בזה כי רק על מניעת תועליותם הורידו עיניהם פלגי דמעות, לא על משה מבחינת עצמו, איש אשר גם בחיי גופו נקרא בשם המפואר איש האלהי', אף כי בהפרד גופו אשר נפשו הטהורה נתעלה בשמי מרומים לחזות בנועם ה' בארצות החיים: