הכתב והקבלה · במדבר · פרק 26 · פסוק 54

לרב תרבה. ערש"י, אמנם רוב המפרשים חולקים עליו בזה וסברי שנתחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים, וכ"ד הרמב"ן כאן בפי', וכ"ד הרשב"ם בפ' יש נוחלין, וכן חי' הרד"ק ביהושע. וז"ל הרע"ס לרב תרבה נחלתו בכמות הקרקע, כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים בלתי שוים בכמות אלא כור רע כנגד בית סאה טוב ונטל השבט המרובה באוכלסין החלק רב הכמות והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות שוה ערך הדמים אל החלק רב הכמות, ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף, ולשמעון שנתמעט באוכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ נתן חלק מועט בכמות יתר הרבה בדמים, ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדיו שוה כל כך מספיק לשמעון ביררו אותו חלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה, ובזה נתקיים בשבטו של שמעון אחלקם ביעקב. ואמר אך בגורל, ר"ל אעפ"י שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם לא נתנו לכל שבט חלק, אלא עפ"י ה'. ואמר עפ"י הגורל תחלק, ר"ל כשיהי' השבט מחלק את חלקו לגלגלותיו יתן לכל אחד חלקו עפ"י הגורל. וז"ל הגר"א (בפי' ליהושע י"ז י"ד) נראה שחתכו מתחלה לזיי"ן חלקים שוים ואח"כ כשהפילו הגורל נטלו מן המועטים והוסיפו על המרובים ואח"כ חלקו את הנוסף למשפחות והפילו גורל ואח"כ חתכו מן המשפחה שיש בה מעט בתי אבות והוסיפו על המשפחה שיש בה הרבה, וכשהוסיפו על השבט הוסיפו מן השבט הסמוך לו, לכן לא היו הגבולין במישור אלא פעם מתרחב פעם מתקצר, וז"ש לאלה תחלק הארץ וגו' אך בגורל וגו' פי' שתתן לפי המרובים ולפי המועטים. וז"ש בפ' מסעי (ל"ג נ"ד) לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהי' למעות וגו', פי' מה שאמרתי למרובים תוסיף על נחלתו לא תוסיף ממקום אחר, אלא אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהי' נחלתו' פי' ממקום שסמוך לו תתן לו, עכ"ד. והא שכתב לשבעה חלקים, כי שני מטות נטלו נחלתם מעבר לירדן, וכן בני יוסף מנשה ואפרים אינם נחשבים רק לאחד כמ"ש אצל בני יוסף (יהושע י"ז י"ד) נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד. וכן שמעון ולוי לא נטלו חלק בארץ משום קללת יעקב, רק לשמעון אמר אחלקם ביעקב דהיינו שיטול חלק בתוך שבט אחר, וללוי אמר אפיצם בישראל שלא יטול חלק אפי' תוך שבט אחר רק נפוץ על פני כל אחיו מעט מזה ומעט מזה. ולשבט בנימין לא היו צריכים לחתוך לו חלק, כי ידוע הי' להם מתחלה שביהמ"ק יהי' בחלקו, כמ"ש יעקב בנימין זאב יטרף בבקר יאכל וגו' דתרגומו בארעי' תשרי שכינתא באחסנתי, יתבני מקדשא וכו'. וכן משה אמר עליו חפף עליו כל היום וגו' שאמר עליו (מגלה כ"ו) שהי' בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבלעו לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה, ופי' הגר"א למה שאמרו בג' מקומות שרתה השכינה בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכלם לא שרתה אלא בשבט בנימין, כי בנימין ראה שהשכינה תהא בחלקו בביהמ"ק שהוא בית עולמים, והי' מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו, לכן זכה שנעשה אושפזיכן, אפי' בשעה שהיתה השכינה אושפזיכן דהיינו בשילה ונוב וגבעון שהיתה בהם לפי שעה, זכה ג"כ שתהא בחלקו, ובגבולין דיהושע תמצא רוחב גבול בנימין הי' כל רוחב הארץ שבין יהודה ואפרים, גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה, ושם היתה ירושלם והי' לשני השבטים חלק בה, וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעים זה בזה, ושם היתה שילה בחלק אפרים ואף לבנימין הי' בו חלק (ערש"י יהושע י"ח י"ד) וכן תמצא ששבט בנימין נכלל תמיד בשבט יהודה ויקרא על שם יהודה, מכל זה מבואר שחלקו של בנימין הי' מיוחד לו מימי קדם, לכן לא הי' צריכים לחתוך לו חלקו, ולא נשארו כ"א שבעה חלקים. אמנם לכל זה אנו צריכים אם נאמר שחתיכת הארץ לשבעה חלקים הי' מיד בתחלת חלוקות הארץ, אבל אם נאמר שחתיכה זו היתה אחר שכבר לקחו בני יהודה ובני יוסף חלקם, הדברים כפשטן, שלא הי' באמת רק לשבעה חלקים, כמבואר שם ביהושע (י"ח ה') והתחלקו אותו לשבעה חלקים, (ושם י"ט) ויכתבוה לערים לשבעה חלקים: