הכתב והקבלה · שמות · פרק 20 · פסוק 8

זכור. שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותי תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמ"ש כי אות היא ביני וביניכם, וזה עיקר גדול באמונת האל, וטעם לקדשו שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו, כמ"ש וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמני' ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמ"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן, וכ"א רז"ל מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל; וזה טעם שביתת הבהמה שלא תהא בלבנו מחשבה עלי', ולכן ארז"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה כמ"ש בע"ז, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה, ובמכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, ופירושם שהעכו"ם מונין בימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפ"ע או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, א' בשבת, ב' בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא, וכ"פ ר"א, ואומר אני שזה מדרשו של שמאי הזקן שפי' מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים; אבל הזכירו ברייתא עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל בכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרש של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לש"ש והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים; אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו שנקדש אותו כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה, שהיה טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו, וכך אמרו במכילתא לקדשו, קדשהו בברכה מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו אין לי אלא ליום ללילה מנין ת"ל ושמרתם את יום השבת זהו קדוש היום, וזה מן התורה אינו אסמכתא, וכך אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא ואין אומר בו מקודש כלל שדיינו בפעם אחת בכניסתו, וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל. ובגמ' פסחים אמרו זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אלילא ונסיב לי' קרא דיממא, ועוד עיקר קדושה בלילה הוא אלא ה"ק זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום השבת, וכן הברייתא שבמכילתא נתרץ בה אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש ליום מנין וכו' אסמכתא בעלמא, ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדוה ממצות לקדשו, אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום (כ"כ רמב"ן). והרב בצד"ל השיב עליו, ולדעתו מצות קדוש היום אינו ממלת לקדשו, ע"ש. ובאמת דברי רמב"ן נכונים, כי בילדותי שמעתי מפי מורי הרב מוהר"ר זכריה מענדל ז"ל אבד"ק לעסלא עיר מולדתי, שהתעורר בזה דתנא דברייתא פתח ואמר אין לי אלא ביום בלילה מנין, ואיך יתרץ דבר דה"ק אין לי אלא בלילה ביום מנין, הלא הפוכי דברים הם, והטעים מורי ז"ל את הענין בטוב טעם ודעת, והוא זה: דבאמת תכלית כוונת התנא הזה להוציא ממקרא זה דזכור את יוה"ש לקדשו ג' דינים, דהיינו לזכור על היין וכמ"ש התוספות דזכירה מצינו ביין, וזה יצא מתיבת זכור, ב' לקדש ביום וזה יצא מתיבת יוה"ש, ג' לקדש בלילה וזה יוצא מתיבת לקדשו, שעיקר קדושה בלילה הוא, לזה פתח התנא ואמר שקידוש צ"ל על היין, ואח"כ אמר שצריך לקדש ביום כסדר הכתוב בקרא, ולבסוף אמר שצריך לקדש גם בלילה מדכתיב לבסוף לקדשו, והתנא הזה משום דתפס בלשונו בלילה מנין אמר ת"ל זכור את יום השבת לקדשו, ותפס בלישני' כולה קרא, והמקשה לא הבין שעיקר כוונתו מתיבת לקדשו שעיקר קדושה בלילה הוא, וסבר דדרש לה מתיבת יום, ולזה תמה עליו מה שתמה, ושני' לי' ה"נ קאמינא כקושייתך דילפותא דקידוש הלילה לא מתיבת יום קדרשינא אלא מלקדשו, וזה פשיטא דעיקר קדושה בלילה הוא, ומה דתפיסנא כולה קרא אסיפא דקרא כוונתי, ועתה לשון חכמים כדאמר ה"ק זכור את יום השבת לקדשו זוכריהו על היין בכניסתו, נקט כולה קרא כסדרו שזה נצמח מלשון זכירה וזה מלשון קדושה דהיינו סיפא דקרא, ולסוף דאמר ביום מנין לא תפס עוד סיפא דקרא דלקדשו אלא אמר ת"ל זכור את יום השבת דהיינו מלשון יום ודי בזה ע"כ דברי מורי ורבי ז"ל, ודע דמלת זכור לשון פעול הוא כמו אכל ושתה הלוך ובכה וכן פתרונו, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת (רש"י) וזו הסברא לא מצאתי' לשום אחד מהמדקדקים כי כולם סוברים שהצווי על ב' פנים, הפ"א בשב"א והעי"ן בחול"ם או בקמ"ץ, והמקור על ג' פנים השנים כמו הצווי והשלישי הפ"א בקמ"ץ והעי"ן בחול"ם, הצווי מורה על יחיד נמצא המצווה על הפעולה ההיא, המקור מורה על המחשבה לא על הפעולה, כי פירוש זכור תזכור תחשוב לזכור ואחר כך בפעל תזכור, ובזה יבדל הצווי מהמקור, וכאשר יבא הפ"א בקמ"ץ והעי"ן בחול"ם שהוא המקור והוא מורה על הפעולה עצמה, אומרים כל המדקדקים שבא המקור ההוא במקום הצווי, ולא שהוא צווי, כי הצווי לא יבא בשום מקום הפ"א בקמ"ץ והעי"ן בחול"ם, ולכן בזכור ושמור המורים על הפעולה עצמה אמרי שבא המקור במקום הציוי; אבל הרב ז"ל סובר שכאשר יבא הפ"א בקמ"ץ והעי"ן בחול"ם והוא מורה על הפעולה איננו לא מקור ולא צווי, שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כ"א על המחשבה, ואם היה צווי לא היה הפ"א בקמ"ץ, רק הוא ממוצע בין המחשבה והפועל, והיא הפעולה התמידית שהיא מחוברת מהמחשבה והפועל, כי בעת עשיית הפעולה חושב לעשותה כן, וזהו שכוון הרב באמרו תנו לב לזכור, שפי' שתהיה בו הזכירה תמיד, לא כפירוש זכור ברית אברהם שפי' עתה, וגם צרור את המדינים פי' הרב צרור כמו זכור ושמור לשון הוה עליכם לאייב אותם, שפי' שתהיה פעולת הצרירה והאיבה מתמדת והולכת והיא הפעולה המחוברת מהמחשבה והפועל, (רא"ם), ובזה תאורנה עינינו במ"ש רז"ל השב תשיבם אפי' מאה פעמים, וכן הקים תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה לזה, כי המקור הוא יורה על הפעולה התמידית, ועמ"ש בכי תצא בהשב תשיבם: