הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 19 · פסוק 19

לא תרביע. לרד"ק הוא מתרגום ותרבץ תחת רגל בלעם, ורבעת, והוא רביצת הבהמה על רגליו לשכוב, ומשתמש גם לבעילת הבע"ח. ויש להוסיף עוד, שבהיפך אתוון יש בו לשון עבור, מענין שורו עבר, (כמו כבש כשב) וטעמו רביצה לעבר, (צור בעגאטטונג ברינגען) ותרביע בהפעיל לפי שהאדם מחברם יחדיו:

לא תזרע כלאים. לר"ע דפסק הרמב"ם כוותיה דבכלל לאו זה גם כן שאסור לקיים כלאי זרעים בשדה אלא צריך לתלשו, מלת תזרע הוא מן הפעלים המתמצעים בין פועל למתפעל וכאלו אמר לא יהיה זרוע (עמ"ש באחרי מות בואת זכר לא תשכב ועיין בכ"מ כלאים פ"א ה"ג, ובט"ז יו"ד ססי' רצ"ו):

כלאים. שרש המלה כלא, לפי שהמחבר שני דברים שלא יתכנו להיות מחוברים הרי הם עד"מ ככלואים בע"כ (רנ"ו), וי"א שענינו מן ויכלא הגשם לשון מניעה ועצירה, כי ערוב המין באינו מינו הוא מעצר לו כמו עצור האסור, בד"מ מין אחד מתבשל מהר ועומד לקצור וחברו עדן לא נתבשל, ומכש"כ כלאים בע"ח שנמנעים מעשות פרי ר"ל לא יולידו, ובמכדרשב"י (פ"ו ע"ב) אמר. מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד"א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי, כלאים מניעותא דמנא לכל חילין מעבידתא דלהון:

כלאים שעטנז. מניין לרבות את הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טוו ונוז, (רש"י מת"כ) הרמב"ן טען ע"ז כי הלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מד"ס שאינם אלא שוע לבד. ובגמ' (נדה ס"א) אמרו ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הענין כך הוא כל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ונוז מצמר ופשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נלבש, ע"ש. באמת גם דעת רש"י שם בנדה כרמב"ן וכדעת מקצת גאונים שהביא הרמב"ם (בפירושו למשנה דכלאים פ"ט מ"ח) שאין כלאים מה"ת עד שיהיו נחברים אלו ג' הענינים כלם. אמנם בחבורו (פ"י מכלאים ה"ב) חזר בו ופסק דבכל אחד מהם הוי כלאים מה"ת, שכתב צמר ופשתים שטרפן זע"ז ושע אותם ועשה מהם לבדים ה"ז כלאים, טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים, ע"ש בכ"מ. וכבר הכריע הגר"א (בפירושו למשנה דכלאים ובביאורו ליו"ד סי' ש') כדעת הרמב"ם מן הירושלמי שכל אחד לבדו אסור מה"ת, ועיקר קפידא על התחברותן ביחד, או שוע ביחד ועשה לבדין, או שארגן ביחד, או שטוון ביחד ואחר כך ארגן, דטווי לבד אינו בגד ולאו כלאים הוא אף מדרבנן דאין דרך לבישה בכך, ע"כ. וזהו דעת רש"י כאן בפירושו דלבדין הוי כלאים מה"ת, ובפירוש מלת נוז חלוק דעת רש"י כאן מפירושו בתלמוד שם וביבמות (ה' ב') כי שם פירש נוז ארוג וכאן שזור. והנה מלת שוע פירש"י שם לשון חלק, תרגום של חלק שעוע (בראשית כ"ז). כלומר שיהיה חלוקין יחד במסרק דמה"ת אינו חייב עד שיהיה הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק, ע"כ. פירוש זה לא יתכן רק לפי דעתו שם דצריכין לשלשתן יחד שוע טווי ונוז, דבזה סריקת הצמר קודם הטויה היא שמתקנים אותו תחלה לסרקו במסרק לחלקו יפה. אמנם לפי דעתו כאן דלבדין לבדו הוי כלאים דאורייתא מאי אהני הסריקה לעשותו כלאים, שהעיקר בו חבור ודבקות שני המינים יחד, לא סריקתן והתחלקן, והרמב"ם (בפירושו למשנה שם) כתב שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד. תרגום וטח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ב) וישוע ית ביתא, וכשיתערב הצמר בפשתים ויטוה משניהם חוטים ויעשה מן הטווי ההוא בגד ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו כמו שיעשה בבגדים הידועים, אז יהיה הבגד ההוא כלאים, ע"כ. גם פירושו זה אין לו מקום רק לדעה הראשונה דלא הוי כלאים רק בשלשתן יחד, והטויה והנוז קודמין ואחריו בא השוע, אמנם לדעה האחרונה דהשוע לבד הוי כלאים, אין מקום לפירש זה. ועל כן צריכים אנו לפרש מלת שוע ענין דבוק וחבור נימות הצמר והפשתים יחד (פערבינדונג, צוזאממען געקלייסטערט, געליימט) דומה ממש ללשון וטח את הבית דתרגומו וישוע. כי טיחת הטיט והסיד יתדבק היטב בכותלי הבית ומתחבר יחד עם מה שתחתיו, וכזה הוא בלשון עברי עיניו השע (ישעיהו ו׳:י׳) ולא תשעינה עיני רואים (שם ל"ב) דתרגומו ולא יטמטון, והוא סגירת עפעפי העינים להדבק יחד המונעים את הראות. לפי"ז לשון שוע שבכלאים הוא, התדבקות הצמר והפשתן יחד, לא על ידי טויה ולא ע"י שזירה, כ"א ע"י דבק (כענין דבק הניתן בראש השבשבת פ"ח דשבת עד שהעוף נדבק בו) וכמו שעושים האומנין את הלבדין (פילץ) ששורים הצמר תוך דבק לח עד שנבלע ממנו היטב ואז סוחטים בו ודוחקים אותו עד שיתחברו ויתקשרו יחד נימות הצמר ונעשים גוש אחד, ושפ"ר הונח על גוש זה המחובר יחד שם לבדין, לשון לבוד כלומר התחברות והתאחדות (כענין לבוד ודופן עקומה הרגיל בדברי רבותינו) וכמו שפי' הר"ש (פ"ט דכלאים) הלבדים, טורפין הצמר והפשתים זע"ז ומחברם כעין בגד על ידי אומנות בלא טויי', ע"כ. ובזה אתי שפיר לישנא דמתניתן שם, הלבדין אסורים מפני שהם שועים, כלומר שהם מחוברים יחדיו, וזהו עיקר הכלאים, לא הסריקה במסרק לחלקת חוטי הצמר לבד, ולא המחיקה והמריקה שבגמר הבגד. והא דכללו רבותינו במלת שעטנז גם הטווי, דעת המחברים דנפיק להו מנוטריקון דטי"ת, עתוי"ט פ"ט דכלאים מ"ח. ולדעתי שתי אותיות ט"ן יורו על הטווי, שכן מצאנו בלשון הודו נקרא הטווי טן, ודומה לו בלשון ערבי נקרא קליעה (כלעכטען) טן, והוא בעצמו הטווי', כי החוטים הדקים כשערות שבפשתן וצמר, הנפרדים זה מזה, ע"י טוי' נקלעים יחד ומתאחדים זע"ז עד שיתהוה חוט. ומזה אטון מצרים (משלי ז׳:ט״ז) טווי הנעשה במצרים כי הם אומנים גדולים בזה לטוות חוט דק מן הדק. וכן טנא (ושמת בטנא) הוא סל הנעשה ע"י קליעה: