הכתב והקבלה · במדבר · פרק 1 · פסוק 3

תפקדו אתם. לא אמרו תספרו אותם, כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם לכן הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה כלומר שישגיחו עליהם לידע כמה הם, והשגחה זו על ידי חצאי שקלים (רב"ח), ועמ"ש ר"פ פקודי:

כל יוצא צבא. טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיה כ"ב ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י"ז ו'), צבא כמו צבאות גוים (ירמיה ג' י"ט) דתרגומו תושבחת עממיא. וכן צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ' ו' וט"ו) תרגומו תושבחא (עמ"ש בויקהל במראות הצובאות) וטעם יוצא צבא זרע משובח (ווירדיגער נאכקאָממע, אכטבארער שפראסלינג) ויהיה צבא תאר ליוצא. והמכוון בזה להודיע שהתיחסותם לבית אבותם לא היה מצד שהולכין אחר רוב בעילות שהם מן הבעל, כ"א אמנם היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם. ולפי שהיה המנין הזה בזמן גמר מלאכת המשכן שיקויים מאמרו ית' ושכנתי בתוכם, להשכין שכינה ביניהם, ואין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, כדאמרינן קדושין (ע' ע"ב) לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה. וחזר הכתוב עוד ואמר, תפקדו אותם לצבאותם, שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, (איהרע ווירדיגען, איהרע אכטבארען) לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם. ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב"ח) תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר ליה הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין משל למלך שהי' לו גרנות הרבה והיו כלן מלאות תבן וקשין ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו, ע"כ. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם. והנה בכל שלש דגלים הראשונים אמר בכלל מספרם לצבאותם, רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם, ואפשר שהוא מפני אותה הישראלית ששלט מצרי בגופה שהיתה משבט דן כמבואר בס"פ אמור. והנה רש"י פירש יוצא צבא מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, ואפשר לפי שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים שנה כמו שאמרו בן עשרים לרדוף. והרמב"ן פירש יוצא צבא, כל היוצא להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן לצבוא צבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים וכל צבאם, ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצאי שער עירו, ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול, עכ"ד. ולא ידעתי אם לדברים נקלים כאלה ירבה הכתוב להזכיר בפרשה זו יותר משלשים פעמים לשון יוצא צבא ולצבאותם. עמ"ש (וארא ו' כ"ו) על צבאותם. ובאמת גם אם נפרש לשון יוצא צבא כפשוטו יוצאי מלחמה, אין בהם זרע פסול, כי הלא גם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה, כמאמרם ע"פ כי תצא למלחמה (שופטים כ') ואף באבר שאין בו שום תועלת במלחמה כחסרון שן מ"מ גם מצד מום כזה נמנע מיוצאי צבא מכש"כ מום דפסול זרע: