הכתב והקבלה · דברים · פרק 4 · פסוק 6

ושמרתם ועשיתם. לא אמר וזכרתם רק ושמרתם כמו שכתב רנ"ו, יצר לב האדם רע ובטבעו נוטה לעניני חול ולתאות העולם, וכל זמן שלא יעשה לו האדם לב חדש ורוח חדשה קשה עליו מאד להטות לבו לתורה, ואעפ"י שעוסק בה אין דברי' חקוקים על לוח לבו ואינו שמח בהם שמחת לב, כל דבר מעניני העולם יבלבלוהו, וצרכיו ועסקיו יטרידוהו, שכמעט כל דבר בעולם גדול בעיני הלב מן התורה, ולכן לומד ושוכח מציץ ומתעלם ויקשה עליו לעשות כתורתו, לא כן מי שתורת ה' חפצו, כלומר שטבע לבו נוטה לתורה, הוא יהגה בה יומם ולילה, וכמו שזולתו גם בלילה לא ישכב לבו מרוב מחשבותיו על עניניו ועסקיו, כן הוא בתורה, כי עתה נפשו טהורה מכל מחשבות הבל, וגם על עסקיו וצרכיו אינו נותן לב רק בדרך עראי בעבור ההכרח לא שהם נחשבים בעיניו לדברים גדולי ההערך, כי לבו מתגדל ומתרומם על כל המעשים, לכן מה שלומד אינו שוכח ומה שהציץ לא יתעלם ממנו, לפי שהדברים שמורים ונצורים בלבו, כמו שדרך האדם לשמור ולנצור ענינים שחייו וכבודו תלויים בהם, ואז יקל עליו המעשה, ויעבוד את ה' במצותיו בשמחה ובטוב לב, לפי שנפשו מוכנת לעבודתו ע"י המאור שבתוכו, כללו של דבר ע"י שמירת התורה בלב יבא לכלל מעשה, וז"ש ושמרתם ועשיתם, כי אם שמור תשמרון לעשות ורבים כאלה, שהקדים בהם שמירה, ולא אמר וזכרתם ועשיתם, כי אפשר שיזכור ולא יעשה, כי הזוכר איסור הערוה ולמד כל דקדוקי האיסור אולי כשיתקפנו יצרו לא יחדל מלחטוא, ואין תקנה אלא בשמירת התורה בלב, שבהיות התורה שמורה בלבו, כל היום תהיינה מחשבותיו ביראת ה' וחכמה להשכיל באמתו ולהתבונן בחסדיו ובדרכיו ית' ולנצור בלבו חוקיו ומשפטיו עד שיהיו שגורים בפיו ולהשתמש בבינתו למצוא טוב טעם ודעת להמתיק דברי התורה לנפש. ולכן לשון שמירה בכל המקרא סמוך לתורה, ולשון עשיי' אצל המצות, כמו ואשמורה תורתך, שומר תורה אשרהו וכן כלם, ואצל העשייה כתיב לעשות את כל החוקים, לעשות כל המצות, כי התורה צריכה שמירה בלב, והמצות צריכים עשייה, וכשאומר לעשות אצל התורה כתוב לעשות את כל דברי התורה (דברי' וי"ו כ"ד) לא לעשות התורה, כי דברי התורה הן המצות, וכן וכתורה יעשה (עזרא יו"ד) כלומר כמצות התורה. ועמ"ש לקמן אצל כי נשמור לעשות שהוא מן ואביו שמר את הדבר ויהיה טעם ושמרתם ועשיתם תצפו ותיחלו בתאוה וחפץ פנימי אל עשיית המצות (האררענד אויסאיבען):

עם חכם. אחרי שאמר את החקים האלה, שהם דברים שאין להם טעם עפ"י השכל והמופת והאומות משיבין עליהם, ואיך יאמרו רק עם חכם ונבון; אמנם פתרון הדברים מבואר בספר הברית; והוא, אף שהמצות השכליות שבתורה הם דברי אלהים חיים כמו החקים, בכל זאת השכליות הם רק קודמים בזמן ובטבע, אבל החקים קודמים להם במעלה, ועיקר קרבת אלהים היא ע"י החקים לא ע"י שכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלהים כ"א במעשים מצווים מאת אלהים והם החקים, אשר לולי היה מצווים ממנו ית' לא היו נודעים כלל, כי כלם רחוקים מן השכל כענין הקרבנות וזריקת הדם על המזבח, כי כל מלאכת המשכן והמקדש תבניתו ותבנית כל כליו ומתכנתו בבנינו וכל עבודתו בקרבנות וזריקת דמם ואפר פרה אדומה שעיר המשתלח בגדי הכהנים טומאה וטהרה וכדומה כלם מן החקים הם, ורק על ידיהם זכינו כי יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח, ולעיני כל נראו נסים ונפלאות, הצלחת האומה ישיבתם על אדמתם בטח נוצחים במלחמות, ועין בעין נראה כבוד ה' עליהם בהלבנת חוט השני, ושאר הנפלאות שבמקדש, שפע הנבואה ורוח הקדש; ומאז כאשר נחסרנו כל אלה, חסרו כל טוב, נתרחקו מעל אדמתם, אין להם יכולת הנצוח במלחמה, הנבואה נסתלקה מהם, והם בתוך הגולה בזויי עם ממשך וממורט; ולעת כזאת לא יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל עת קיימם החקים כראוי אז באמת התפלאו כלם לאמר על החקים, הנראים לכסילות, כי הם חכמה רבה ובינה גדולה, כי התולדה מן קיום החקים העידה קרבת ה' לישראל, וזה"ש אשר לו אלהים קרובים אליו: