הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 19 · פסוק 9

ובקוצרכם. דקדוק בקוצרכם זר, והוא שם הפעל מן הקל (הראב"ע) ונ"ל דלכוונה זו אמרו בספרא ובקוצרכם פרט שקצרוהו לסטים, ובקוצרכם פרט שקצרוהו ארמיים, למדונו תרתי דבעי הקציר של ישראל ושיקצור ישראל לעצמו דוקא, ולסטים שקצרו בלי רשות בעל השדה דלא הוי קציר של הישראל, אמעיט ממלת ובקוצרכם מבחינת היותו פעל ור"ל כשאתם תהיו הקוצרים, וארמיי שקצרוהו דהיינו בנותן לארמיי במתנה וקצרו מתחלה לעצמו ואח"כ חזר ונתנו לישראל במתנה דלא הוי התבואה של ישראל אימעט ממלת ובקוצרכם בבחינת היותו שם, ורצה לומר כשהקציר הוא שלכם, ע' בפי' הגר"א ספ"ב דפאה:

לא תכלה פאת שדך. לא אמר לא תקצור פאת שדך, דאם כן הייתי אומר שצריך להניח לארבע רוחות סביב השדה כלה בסופם, כמו לא תקיפו פאת ראשכם שכולל הפאות כולם, לכן אמר לא תכלה שהוא גמר הקציר, למדנו שקוצר הכל לבד המעט שמניח בפאה אחת (רנ"ו) והא שהוציא הכתוב בלשון פאה ולא אמר לא תכלה קצה שדך שהיה הענין יותר מבורר, נראה משום דמלת קצה יאמר גם על סוף התחום והגבול שבין אדם לחברו. כמו אשר בקצה שדהו, מקצה גבול מצרים, והייתי אומר שאין צריך ליתן פאה מכל שדה ושדה שלו כ"א מאותו השדה שהיא בסוף גבולו מקום שכלה רשותו, אבל אותן השדות המובלעות תוך הגבול אינן חייבות בפאה, ומלת שדך הייתי אומר שהיא שם המין כמו ויהי לי שור וחמור, בבית ובשדה, והיינו שצריך להניח פאה ממין השדה ובסוף גבול, לכן אפקי' רחמנא בלשון פאה מזה ידעינן שפיר שצריך ליתן מכל שדה ושדה. כי שם פאה אינו מורה בשום מקום על סוף התחום בבחינת שתי רשויות, כ"א אמנם על חיצונות ותכלית הדבר בבחינת עצמו, ובהכרח מלת שדך נמי שם הפרט לא שם המין והיינו שחייב ליתן מכל שדה ושדה (רש"פ). ודע דעיקר הוראת פאה על הקצה (עקקע, קאנטע) שהוא תכלית הגשם, ויורה גם על הרוח והצד המתפשט על כל השטח (זייטע) כמו פאת קדמה פאת נגבה (מסעי ל"ה) וזה נראה דעת הת"ק (במתני' ג' פ"א דפאה) שנותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה ואין צריך להניח דוקא בסוף השדה, כפירוש המפרשים שם. אמנם אינו מוכרח, כמ"ש הגר"א שם בשם התוספתא, דלשון נותנין שאמר ת"ק פירושו שבדיעבד אם ייחד לשם פאה ממה שבתחלת השדה או מאמצעה, נותנין אותו משום פאה, ואין צריך לשייר בסוף, אבל לכתחלה גם ת"ק סובר כאידך תנאי שאין פאה רק בסוף השדה, וקרא מעיקר דינא מיירי: