הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 20 · פסוק 9

יקלל את אביו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין ? ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דר"י, ר' יונתן אמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו (חולין ע"א), דע דלרש"פ בהנחה הראשונה הונחה הוא"ו על השתוף והוא התעצמות ב' נושאים מחולפים בענין שלישי, שבאותו הענין השלישי נעשו הנושאים המחולפים משותפים זה בזה, ובהנחתו הראשונה הזאת נעשה הוא"ו שם להורות על כלי המחבר שני דברים, כמו ווי העמודים, שבוא"ו הכליי מונח השתתפות העמודיים, ושוב נלקחה הוא"ו גם כן לשמוש החבור בשמות ובפעלים והוא נקרא וא"ו החבור כמו לוי ויהודה כלומר שהיו משותפים בביאה אל מצרים, נעשה ונשמע שיהיה העשיה והשמיעה משותפים על ידינו, וזה גם כן ענין וא"ו הסבה כמו לא יקרבו ולא ימותו (במדבר י"ח), והוא השתתפיות שלילת הקריבה ושלילת המיתה באיש ההוא, וכן וא"ו תנאית כמו אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם והוא שתוף חיוב ההליכה בחיוב קבלת הגשם בנושא שלישי שהוא האומה הישראלית, וכן וא"ו ההשואה כמו שמים לרום והארץ לעומק ולב מלכים אין חקר, מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, דהיינו גם כן בבחינת המקבל שקבלת הנאה ממים קרים ומשמועה טובה משותפים בגוף המקבל בשווי הערבות, וכן וא"ו אף על פי כן כמו הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם כלומר שישתתפו בנמלים שלילת העוז וקיום הזריזות בהכנת מזונותם בזמנם, וכן וא"ו האבל כמו לא אדני ועבדיך באו לשבר אכל, ששלילת הביאה לרגל את הארץ וחיוב הביאה לשבר אכל משותפים בנו, וכן וא"ו במקום או כמו ומכה אביו ואמו ר"ל או אמו שחיוב העונש של הכאת האבות שהם ב' נושאים פרדיים יקבץ לו בנושא אחד והוא הבן שהוא חייב בין על הכאת האב בין על הכאת האם; אכן ממה שהעונש השותפיי הנאמר בבחינת הבן אפשר שיאמר על ב' אופנים, שאפשר שיבא זה השתוף מחמת התעצם בזה הנושא חיוב העונש של כל אחד מן ההכאות של אלה הנושאים, שכל שיכה את אחד מהם הוא נענש, מה שאינו כן בשאר כל אדם זולתו, שאם שאפשר שיהיה גם כן חייב על הכאת אביו של זה כשהוא אביהם של שניהם הנה לא יהיה חייב על הכאת אמו של זה כשהוא מאם אחרת, או להפך, ושוב אין בו שתוף מאלה הנושאים המיוחדים; ואפשר גם כן שיאמר שיש בנושא הבן שתוף של ב' הכאות הבאים כאחת שאף על פי שהם פעלים חלוקים הנה כשיקבצם בנושא הבן הן נעשות אחד לענין העונש, שבאופן זה יהיה המובן ממכה אביו ואמו שאינו חייב עד שיכה שניהם כאחד, ובזה נחלקו רבותינו דלר' יאשי' יש במובן הוא"ו השתוף המוחלט והיה צריך שיכה או שיקלל שניהם כאחד כל שיהיה נענש, עד שצריך הכתוב למעט ע"י אביו קלל אמו קלל, ולר' יונתן יש במשמע הוא"ו כל אחד משני האופנים דלעיל, משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, והנה כל הראשונים הריטב"א והר"ן והרשב"א והר"ח כולם הסכימו לדעת ר"י כמ"ש בש"מ ב"מ צ"ד. והביא שם בשם הריטב"א שכתב וז"ל קבלנו מרבינו בשם הר"ר פינחס הלוי אחיו שלא אמר רבי יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו, אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי שיעשה, ששניהם משמע ולא מיפטר בחד מנייהו, ע"כ. (ואף דרבי יונתן על מקלל אביו ואמו מות יומת אמר למלתיה, מכל מקום עיקר ענינו הוא מניעה לפי שמוזהר שלא יקלל, ואין רצון התורה שיהיה מקלל ולהמיתו, ואדרבא רצונה העדר המעשה המגונה והעדר עונשה), ודעת הריטב"א בזה כדעת תשו' בשמים ראש סי' שע"ד שכתב דאף ר' יונתן לא אמר דסתם וי"ו מחלקת אלא כשהחילוק הוא הוספה כגון בשלילה, אבל בחיוב, שנותן ברירה ואינה הוספה אלא גרעון החיוב לא, דאי לא תימא הכי הענק תענק או מגרנך או מיקבך, ונתת באזנו ובדלת, או בדלת ? - ושפיר אסברה בכסא דהרסנא שם, דכל חילי' דר' יונתן מכלאים, ואיך יעלה על הדעת ללמוד חיוב משלילה, ואם בשלילה אנו דנין הוי"ו כמחלקת, אין פירושה תנאי, שלעולם בין וי"ו החבור בין וי"ו החילוק בתנ"ך, ענינה להוסיף, ובשלילה החילוק להוסיף, ואלו היה כתוב כאן או היה האו תמורת וי"ו, כמו אם עבד יגח או אמה שהוראתו גם, רצוני בשתי אלה המשפט כן, והיא הוספה לעולם. אבל בצויים חיוביים יהיה האו תנאי (ומשמעו ברירה לברור בעשיית אחת מהם), ואם תפרש הוי"ו או, הנה ממעטת, ואין זה מהוראותי' כלל, וכל החיובים בתורה מצאנך ומגרנך, על מצות ומרורים, וקשרתם והיה, מעולם לא נספק אדם שאנו צריכים לעשות שתיהם. ולזה לא נמצא בשום מקום שיהיה הצווי דרך ברירה, וכש"כ בשאין לנו שום הוראה. וטעמו של דבר שהחיוב הוא הפך השלילה, וכל שבשלילה הלשון הסתמי ידחה את שתיהם, הנה בחיוב הלשון הסתמי יבקש שתיהם דוקא. כללא דמלתא לדעת ר' יונתן, כל שאין כאן הוכחה סתם וי"ו מחלקת, אם לא במקום שהענין מוכח, וזהו בשלילה. ומנה בחיוב סתם וי"ו לחייב בשתים אם לא שלפי ענין המאמר הוא לחלק, עכ"ד. והם דברים של טעם (עם שראייתו מהענקה היא חלושה, כי באמת שם אין החיוב בכל הפרטים, ודי בנותן ממין אחד (רמב"ם פ"ג מעבדים ה' י"ד), ואוסיף קצת ביאור, דאף לר' יונתן דסובר דבמניעות דהיינו בלאו משמעות הוי"ו גם כל אחד בפ"ע, דכל אחד משתיהן יחשב לאיסור בשלמותו להתחייב עליו, ושתיהם יחד הוא כפל האיסור, מ"מ בחיובי מ"ע אף לר' יונתן משמעותו שניהם כאחד, כגון כבד אביך ואמך, וקשרתם לאות על ידך והיה לטוטפות בין עיניך, שהחיוב מתפשט על שתיהם, שלא נתקיים מצות כבוד והנחת תפלין על שלמותם בקיימו כבוד אם לבדו והנחת תפלה של יד לבדה, כי החיוב להשתדל הכבוד לשתי אבותיו ובהנחת תפלין שתיהן. אמנם זה אינו רק כשהיכולת בידו לקיים שניהם אז החיוב בהשתדלות קיום שניהם, אבל כשאין היכולת לקיים שניהם, שאין לו אלא אחד מהאבות, ואחת מן התפלין, המצוה מחייבתו אל הקיום בזה שיש לו, ולא אמרינן דעשייתו זו לאו כלום היא, דעכ"פ חלק מן המצוה יש לו בידו, דמאן דלית ליה תרי מצות לא אמרינן חדא מצוה נמי לא ליעבד כבמנחות מ"ד א'. וד' מינים שבלולב לולי דגלי לן קרא דבעי' לקיחה תמה וארבעתן מצוה אחת, (מנחות כ"ז) היה החיוב באחד מהן באין לו שלש מינים האחרים. ולזה אמרינן (מנחות צ"א) בנדר הרי עלי עולה סד"א מדכתיב מן הבקר ומן הצאן, היה משמעותו לר' יונתן שניהם כאחד לא כל אחד ואחד בפני עצמו, כיון שהיכולת בידו היה החיוב עליו לקיים נדרו על שלמותו ולהביא שניהם בקר וצאן, כי בהביאו אחד משני המינים לבד לא קיים כ"א חלק מהמצוה לא המצוה בשלמותה, לכן אצטרך התם גם לר' יונתן רבויה דאו להורות דגם באחד משני המינים הוי קיום הנדר על שלמותו ויצא חובת נדרו מכל וכל. וכן בכסוי דם אי אמרה תורה חיה ועוף יכסה גם לר' יונתן היה משמעותו שניהם כאחד דוקא, ולא הוה קיום מצות כסוי בשלמותה כ"א בכסוי דם שתיהם חיה ועוף, והיה החיוב להשתדל בהשגת דם שתיהן כדי לקיים המצוה על שלמותה כבתפלין, ובאמת אם אין היכולת בידו להשיג דם מין האחר לא הוי מפטר גם מכסוי דם האחד שיש לו, אבל אז יקיים על כ"פ חלק מהמצוה כבתפלין ובכיבוד. לכן גם לר' יונתן אצטרך רבויה דאו להורות, דגם כסוי של כל אחד משני המינים הויה מצוה בשלמותה, ואין מן הצורך להשלימה בכסוי גם דם האחר (עי' ב"ק נ"ד בנפל שמה שור או חמור דאצטרך או לחלק שכתב בשיטה מקובצת שם, וכן בפני יהושע, דגם לר' יונתן אצטרך התם או לחלק דלא כתוס' שם). ובתשו' מוהר"ם לובלין סי' ס"ה הקשה למאי דאמרי' (חולין פ"ו ב'), דמ"ד שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכלן הוא דס"ל דאצטרך או לחלק, וכיון דאנן קיי"ל כרבי יונתן דלא צריך או לחלק, אם כן אייתר או למילף דשחט חיה ועוף כל אחד צריך כסוי בפני עצמו וכרבי יהודא התם שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף, והאריך מאד שם בתשו' בישוב קושי' זו וכן בתשו' ר"ע איגר סי' קכ"ט עמד בקושי' זו. ולמ"ש שיש הבדל בין החיוב והשלילה, דדוקא בשלילה ר"ל בלאו הוא דסובר ר"י דגם בלא או משמעותו שניהם כאחד, וגם כל אחד ואחד, אבל בחיוב ר"ל במ"ע גם לר"י דוקא תרתי משמע ואצטרך או לחלק, אין כאן קושי כלל:

דמיו בו. אמרו בת"כ (ובסנהדרין נ"ד) נאמר כאן דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה דמיהם בם שנאמר להלן בסקילה דכתיב באבן ירגמו אותם אף דמיו בו שנאמר כאן בסקילה, ורש"י כתב פשוטו של מקרא דמיו בו כמו דמו בראשו, אין נענש על מיתתו אלא הוא שגרם לעצמו ליהרג כלומר שעתיד ליתן דין וחשבון על שגרם בעונו שנשפך דמו, ע"כ. והאמת בפי רבותינו, דלרש"י הוא מן התימה שלא כתבה התורה לשון דמיו בו רק בפ' זו ששה פעמים, ולא בכל שאר חייבי מיתות בית דין, שיענשו על שגרמו מיתתם לעצמם, ולמה דקדקה התורה להזכיר לשון זה רק בשש חייבי מיתות ב"ד לבד, אבל לרבותינו בלשון זה תלמדנו התורה איכות המיתה, אחר שהודיענו מקודם חיוב מיתתם ואמר מות יומת, בא גם כן ללמדנו באיזה אופן מן ארבע מיתות ידנוהו, על זה אמר דמיו בו; ואם נתבונן לירד לעומק דעת רבותינו יראה בעליל שהוא המובן האמתי בלשון המקרא עצמו, כי שם דם פי שנים בהוראתו, אחד הליחי האדומי שבגוף האדם (בלוט), והב' העדר ושלילת תנועת ההליכה (בעוועגלאָזיגקייט), כמו שמש בגבעון דום, ואדום לא אצא הפתח (איוב ל"א), ודומה לאלה שענינם השביתה וההפסק מן ההליכה, (אויפהאָרען, שטיללשטעהען), והנה עיקר ענין הסקילה היא לדחפו ממקום גבוה עד שיפול על לבו לארץ או להשליך אבן כבד שיש בו משא שני בני אדם על לבו (מס' סנהדרין מ"ה ב'), הנה היתה כל ההשתדלות להביא עליו מיתתו מצד לבו דוקא להמית את לבו בקרבו, והיא האבר הראשי באדם אשר ממנו תוצאות החיים, כי נפש כל בשר ורוח החיוני שבאדם בדם שבלבו הוא שמתנועע תמיד כדי לסבב הדם ורוח החיוני בכל חלקי הגוף, ובנפול האדם על לבו ממקום גבוה או בהשלכת אבן כבדה על לבו, יודחקו כותלי חדרי הלב יחד עד שתפסוק תנועתו ואין עוד מקום לסבוב הדם בגופו ולהחיותו, והנה על בטול כח התנועה מן הלב והפסק מהלך הדם בסבובו אמרה התורה דמיו בו, ירצה הדמים שבו יהיו דוממים מנועי התנועה, ולפ"ז יהיה תרגומו (זיין בלוטשטיללשטאנד, זיינע בלוטבעוועגלאזיגקייט ליגט אן איהם), כלומר הוא בעונו החמור סבב לעצמו עונש היותר חמור שבארבע מיתות והוא סקילה; אמנם שאר שלושת המיתות נעשים בשאר איברי הגוף שאינם שרשי תנועת דם החיים, וכבר ידענו מחכמי הנתוח שבנתלים ובנטבעים במים ובנחנקים אין הדם שבהם נעשה קפוי ונקרש. הנה לפי המבואר מלת דמיו בו כולל שתי הוראות יחד, על הליחי האדומי שבגוף האדם ועל הדומי' שהיא מניעת התנועה, דכמו שנאמר מן יום יומים ימיהם, ככה מן דום דמיו דמיהם. וקרוב לומר שהנחת שם דם על הליחי האדומי איננו ע"ש מראה האדמומית שבו, דאם כן אל"ף חסרה (עי' כריתות כ"ב מטיפה המשחרת דם הקזה בתחלה שחור), אבל הוא ע"ש הדומיה ומניעת התנועה שהוא בעצם טבעו, כי מרוצת התנועה שאנו רואים בו, מקרה הוא לו מצד חום הטבעי ורוח החיוני השולטים בו, אמנם בסורם ממנו מיד הוא נח ושקט עד שנעשה קרוש. על כ"פ יצא לנו שבשם דמיו ודמיהם נכלל ענין הסקילה הנעשה באבר התנועה שהוא מקור החיים, ואהני לן גז"ש המקובלת לבאר לשון המקרא על עומק פשוטו וכהלכתא: