הכתב והקבלה · שמות · פרק 33 · פסוק 2

ושלחתי לפניך מלאך. אחרי המגפה ואחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם ואמר אם אין מחני, כי היה מוסר נפשו עליהם, ניחם עליהם הקב"ה ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח להם מלאך, כי רצה לנכות להם מן העון הגדול, כי בעבור המגפה לא נמחה חטאתם לגמרי לשכנו בתוכם, אבל נמחה קצת ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ושיגרש ששה העמים שהובטחו מתחלה עליהם, ואמר דרך רצוי כי לא אעלה בקרבך, לטובתך פן אכלך בדרך בקשה ערפך; והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, הא' שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך, ועז"א וישמע העם ויתאבלו ולא שתו איש עדיו כאבלים. והנה ה' הרחמן מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו אמר בדרך רחמים, אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני בוחן לב ובוחן כליות. וע"ד האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת ברחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (רמב"ן), ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה. ולפירושו אין הורד, לעסוק פעולת הורדה (לעגעט אב), כי לא שתו עדים עליהם ומה להם להוריד עוד, אבל הורד הוא ההנחה במעמד ההורדה, כלומר אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם כדי להזכר תמיד היקר שאבדתם בסבת חטאתכם ותתחרטו על עונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמ"ש בשמות בואחזק את לב פרעה, שהפעלים לא יורו על העשי' הממשית דוקא כ"א גם ההנחה והעזיבה מן העשי'. ובמה שפי' ע"ד האמת, ה"א הנוספת במלת ואדעה נכונה מאד, אשר יורה בפעלים על העשיי' באהבה ובחבה, כי אם נפרשנו על פקידת החטא אין מקום לה"א הנוספת. ובד"ז יש לפרש ואדעה מה אעשה לך, אנכי ידעתי את הטוב שאגמול לכם, כענין ביום אשר אני עושה (מלאכי ג׳:כ״א), שיורה על זמן מתן שכר הצפון. וטעם ואדעה, רוממת השכר לא ידענה זולתי, רק אני לבדי כמאמר עין לא ראתה א' זולתך יעשה למחכה לו: