הכתב והקבלה · בראשית · פרק 18 · פסוק 10

כעת חיה. כעת שתהיו כולכם שלמים וקיימים (רש"י), לדעתו מלת חי' שם המקרה מופשט מהמתואר כמו חיות (היו"ד במלאפו"ם), כי רוב שמות המקרה בלשון נקבה, והמכוון בזה כי יש שני מיני עתים, עת חיה ועת מתה, שנים של צער אינם של חיים ונקראו עת מתה, ושנים של שמחה בשלמות הבריאות וכדומה הם שנים של חיים ונקראו עת חיה (לעבענדיגע צייט), ורש"ד ורוו"ה לא הבינו כן דעת רש"י:

בן לשרה. ובפסוק י"ד אמר בהפך ולשרה בן, כי הנראה מדרך הלשון להקדים תחלה את העיקר והחשוב ולאחר את הטפל, כמו השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה הקדים בשדה פעולת הנתינה למלת הגוף, לפי שהוא דבר חשוב וראוי להיותו מתנה גם בין אנשים גדולים, לכן מלת הגוף בא אחריו לפי שאיננו רק באור מי הוא האיש החשוב הראוי למתנה כזו; אמנם המערה שהיא בערך השדה פחותה וגרועה מכדי נתינה בין אנשים חשובים כאלה, יזכיר תחלה מלת הגוף לך כלומר גם זה הוא שלך, ופעולת הנתינה באה אחריו כטפל ובאור באיזה אופן תהיה שלו; ומזה אמרו (חולין פ"ח) וכסהו בעפר אלו הוי כתיב ובעפר יכסנו הוי משמע דוקא בעפר ולא בדבר אחר השתא דכתיב וכסהו בעפר משמע שהכסוי בכל דבר, וכ"א (רפ"ח דגיטין) ונתן בידה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע מכ"מ שברשותה, כי לעולם יקדים העיקר המכוון ויאחר הטפל שאינו אלא לבאור; וליסוד זה היה מן הראוי לומר בהמתך כלאים לא תרביע, להקדים הנושא ולא לאחרו לכן דרש ר' עקיבא עליו באמת (מכות כ"ב ב') ע"ש רש"י: וכן בשביעית שאמרה תורה שדך לא תזרע וכרמך לת תזמר, ולא הקדימה שלילת הפעולה שהוא כאן העיקר והיה מן הראוי לומר לא תזרע שדך לא תזמור כרמך, ומשאחרה שלילת הפעולה יורה ששלילת פעולת אלה לאו דוקא דה"ה כל מלאכה שבשדך ושבכרמך בכלל (ע' מועד קטן ג' א'); וזה הבדל הלשונות בין כבוד האבות ובין מוראם, דבמוראם הקדים האם (אמו ואביו תיראו) דעיקר הצווי על האם, דבאב הוא טבעי. ובכבודם הקדים האב (כבד את אביך ואת אמך) דבזה עיקר הצווי על האב, דבאם הוא טבעי, כמו שהתעוררו רבותינו. וכן גבי בשורת הבן הקדים תולדת הבן שהוא העיקר כאן אשר הבשורה סובבת עליו, ואח"כ הזכיר ממי תהיה ההולדה ואמר לשרה; אמנם אחרי אשר צחקה שרה לחשבה שאין בשורת תולדת הבן מגעת לה לעצמה כ"א לשפחתה ר"ל שהשפחה תלד בן ושרה תגדל אותו (ע"ד ותלד על ברכי) ולכן אמר שם המבשר לשון ולשרה בן, הקדים הגוף אשר ממנו תהיה ההולדה כי שם היא העיקר המכוון בה להורות הפך כוונתה והבן הנולד הוא כטפל שם במאמר לכן בא אחריו (וצ"ע בפסחים ע"ה במה דאמרי' התם כתיב באש והדר תשרף ע"ש):