הכתב והקבלה · בראשית · פרק 12 · פסוק 13

אחתי את. ירצה הסכם בדעתך הסכמה אמתית לבלי היותך לי עוד לאשה רק כאחותי ופנויה ובזה לא תהיה מצדך ביאת איסור כלל, ואציל את נפשי ממות. כי אין לדמות ענין האישות שהיה נוהג קודם מ"ת למה שאחריו, כי קודם מ"ת היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא להנשא מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו ובין עצמו ותהיה לו לאשה (כמו שכתוב הרמב"ם ריש הלכות אישות), גם אז לא היה נוהג הגירושין בשטר כריתות, רק משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כ"ז שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין (כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"ח), והוא מב"ר פי"ח שאין להם לבני נח גרושין או ששניהם מגרשין זא"ז אשתו מגרשתו וכ"ה בירושלמי, הנה בזה עצת אברהם היא נכונה מאד, כי לא היה דרך אחרת לפניו להציל את נפשו ממות ולהצילה גם היא מעשות בה המזימתה, כי גם אם הערה למות נפשו בזה לא היה מצילה מלהתעולל בה, לכן התיעץ עם שרה אשתו שבהלקחה בע"כ לאחד הנבלים, יתרצו שניהם להתיר קשור האישות והנשואין שביניהן ולא תהיה רק פנויה המותרת לכל העולם: ואף שבכל התורה שמר את התורה כתקונה, בחר בזה להתנהג כדין בני נח, כי לא היה מצווה במצות התורה וכמו שנשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו, לפי שראו בעין חכמתם התועליות הגדולות שיתילדו מזה (כמ"ש בס' נפש החיים למר"ח וולאזין בשער א' פכ"א), ככה שינה אברהם בזה להתנהג כדין מצות בני נח להצלת נפשו. ועוד שלא היה לו מקום קבוע לישב בו, כי כל פעם היה נוסע ממקום למקום, לא היה אפשר לו להתנהג בכל פעם עפ"י ד"ת לפוטרה בגט ולהחזירה, לכן עשה עכ"פ מה שמחויב בו מדין ב"נ, וכמ"ש (וירא כ' י"ג) ואמר לה וגו' אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא, ובאמת כשלא היה לו סבות המונעות כאשר בא עליו הצווי לשמוע בקול שרה, ולגרש את הגר התנהג כד"ת, ככתוב (וירא כ"א י"ד) וישלחה שתרגם בו יב"ע ופטרה בגיטא, ולפי שלא היתה שרה מגורשת רק מדין ב"נ לא מד"ת, לכן הותפס אבימלך לאמר לו, והיא בעולת בעל: ולשון

אמרי נא אין במכוון בו אמירה בעלמא הפך האמת, שתשקר אישיות שבה ותאמר אחותו פנויה אני לבד. אבל מכוונו אמירה אמתית, שאין לה לאברהם שום התקרבות אחרת רק שהיא אחותו והיינו בהפרדה באמת ממנו ואינה רוצה להיות עוד לו לאשה, כי בכמה מקומות ישמש לשון אמירה על הוית הדבר והשתנותו ממעמד זה למעמד אחר לא על אמירה ריקנית, כמו קדוש יאמר לו (ישעיה ד') כלומר קדוש יהיה (הייליג גענאננט ווערדען, הייליג זיין), עיר ההרס יאמר לאחת (שם י"ט) רצה לומר עתידה להיות הרוסה וחרבה, משרתי אלהינו יאמר לכם (שם ס"א) פירש יהיו משרתי, לא יאמר לך עוד עזובה לא יאמר עוד שממה (שם ס"ב) רצה לומר לא תהיה עזובה ושממה, יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני (הושע ב') פירש לא תהיה בתואר לא עמי, כל לשונות אלה של אמירה יורו על הויתם והשתנותם ממעמד זה למעמד אחר. וטעם הנחת שם אמר גם על השתנות הדבר ממעמד למעמד הוא, כי עיקר שרש אמר שתי אותיות מר לשון תמורה, כמו ולא ימיר אותו כמ"ש רש"פ, שבאמירה יש בה המרת מעמדות, ממעמד הדומי' למעמד הדבור, כי בדומי' ישאר האדם במעמד אחד פשוט, וכל שיעתק אל הדבור הנה הוא ממיר את מעמד השתיקה במעמד הדבור, והונח שם אמר ביחוד אל הדבור השכלי, מפאת שיש בו תמורות בציורים וענינים שכלים (ועוד שבדבור ואמירה יוצא האדם ממעמד בע"ח מחוסרי הדבור ויבא למעמד בע"ח מדבר, כי בזה לבד האדם מובדל מכל בע"ח וזהו מעלתו העיקרית להיותו נפש חי רוח ממללא), וכן נקרא הענף המחליף באילן היוצא במקום ענף הנכרת אמיר, כמו שלשה גרגרים בראש אמיר, כעזובת החורש והאמיר (ישעיה), והוא ממלאכת הגנים כשרואין איזה ענף שכמעט אבד כחו אז כורתין אותו כדי לתת מקום להצמיח משם או סמוך לו ענף חדש והוא הנקרא אמיר, והוא ג"כ מלשון תמורה וחליפין, כטעם אם יכרת ועוד יחליף, והפעל מן אמיר יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד) דהיינו שיעלו אמירים חדשים, שיצמיח מעלתם אחר שהיו דכאים ושפלים, (או יתאמרו, ימירו ויחליפו ממעמד רשעה זו אל מעמד רשעה אחרת ע"ד היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך עד שילך ויעבוד לזר, ובזה דומה לרישא דקרא ידברו עתק, כלומר ידברו תמיד להעתיק ולעקור עצמם (פאָרטריקקען) ממה שעומדים בו מן המדות הטובות והמעשים הנכוחים יתרחקו להתנועע מהם, וכן ילכו הלוך ופחות עד שנשארים ערום מכל מדה נכונה). וכמוהו את ה' האמרת היום, וה' האמירך. וממה שמצאנו לשון אמירה בלא אל"ף ולעמשא תמרו (ש"ב י"ט) ימרוך למזימה (תהלים קל"ט) יש סמך לדברים אלו שעיקר שרש אמירה הוא מר, וכן כאן אמרי נא כולל ג"כ השתנותה ותמורתה ממעמד האישות אל מעמד פנוי', שאיננה קרובה אליו רק מצד האחיות (נעננע דיך עהעענטזאגענד), ולמה שפירש"י את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש לכלול במאמר אמרי נא גם ענין ההפרשה והבדלה מן קשר האישות, ועמ"ש ריש ויקרא במלת לאמר:

למען ייטב לי בעבורך. ר"ל ישיגני טובה בענין הנוגע אל עצמך וגופך (אין בעטרעפף דיינער), דוגמא לזה ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג׳:י״ז) שפירושו האדמה תהיה ארורה כדי שיגיע לך צער ונזק ממנה, וכן כאן באמרך אחותי את תהיה הכנה וסבה גורמת אל השגת טובה גדולה, והטובה הגדולה היא

בעבורך ר"ל בענין הנוגע בך, כי אף אם תבעלי לאחד מהם לא תהיה מצדך נבלה וטומאה, כי פנויה תהיה כאשר נסתלק ממך איסור האישות והרי את מותרת להם, אבל אם נפרש ייטיב לי בעבורך, שבסבתך ייטיבו עמדי, ואת תהי' סבה להשיגי מהם מוהר ומתן, תהיה התמיה הגדולה על אברהם אבינו אהוב ה' איך יסכים שאשתו הצדקת עם ערלים תשכב, עם התוחלת לקבל מתנות כשיבואו עליה ויחללוה והיא בעולת בעל והוא משבע מצות בני נח, ורמב"ן אמר שבאמת חטא חטאה גדולה בזה עד שנגזר על בניו גירות ד' מאות שנה, ואין נראה כן מדעת רבותינו שמנו (אבות דר"נ פל"ג) ענין זה בכלל י' נסיונות שנסה בו הקב"ה את א"א והוא עמד בכולם, ואם היה בו עון אשר חטא איך יחשבוהו לו לזכות, וכן ממה שאמרו במדרש ע"פ ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט, מהו זכירתו של אברהם על לוט, ששמע לוט שאמר אברהם במצרים על שרה אחותו היא ולא גילה הדבר לפיכך חס הקב"ה עליו, מבואר מזה דעתם שלא חטא אברהם בזה מאומה, ועוד דגזירות גירות ארבע מאות שנה שבברית בין הבתרים היה מוקדם לזמן ירידתו למצרים חמשה שנים, כי פרשת ברית בין הבתרים היא מוקדמת לפרשת לך לך לדעת רבותינו, כמו שיבא לפנינו. גם ממה שאמרו בשכר ששתק לוט על אומרו אחותי היא נעשה כבנו וירש ארץ עמון ומואב (ערש"י דברים ב' ה'), הנה אין חטא באמירת אברם. גם מלת בעבורך מתנגד לפירוש זה, כי מדרך הכתובים להשתמש במלת בעבור עם המושג המתאחר, כמ"ש (בפ' בא, בעבור זה עשה ה' לי), ולדבריהם יהיה מלת בעבור כאן על הסבה הגורמת, וזה הפך הוראתו. ועוד לפירושם איך יקדים אברהם הרווחת מוהר ומתן שהוא הטפל ויאחר בהצלת נפשו מן הסכנה שהוא העיקר. ומלבד זה יש לעורר עמ"ש רש"י ייטב לי יתנו לי מתנות, ממה שפירש (בפ' שמות א' כ') כשהיו"ד מנוקד בציר"י הוא לשון הפעיל, וכשהיו"ד בחירי"ק הוא לשון יפעל כגון וייטב בעיניו לשון הוטב, ע"ש. דעתו מבוארת שם כי ייטב ביו"ד חרוקה היא פעולה בלתי יוצאת לזולתה אבל עומדת בעצמה, וטעם ייטב לי יהיה טוב לי (עיין בדברי רוו"ה בכי תשא ל' ל"ב על לא ייסך - וכן מ"ש רש"י ולאברם היטיב בעבורה, היטיב פרעה, אינו מוכרח, כי מצאנוהו גם עומד, התיטבי מנא אמון (נחום ג') דתרגומו האת טבא, וכן כי ייטיב אל אבי (ש"א כ') פי' יהיה טוב אל אבי (ע"ש רשב"ם) כן נמי לאברם היטיב פי' לאברם היה טוב (וואר וואָהל):