הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 47

להבדיל בין וגו' ובין. כשמפרישים דבר מחברו כדי שלא יופסד אחד מהם לא יאמר לשון הבדלה כ"א על הנושא שמבדילים, כמו והבדלת את הלוים מתוך בנ"י, כי ימשך הפסד ללוים בהתערבם עם ישראל, ולא ההפך, וכן הבדלו מתוך העדה הזאת, וכן ויבדילו כל ערב מישראל (נחמיה י״ג:ג׳) שהפסד התערובה הוא לישראל לא לערב, וכן בכל לשון הבדלה שאינו רק לצד אחד מהנדבקים. אמנם כשנמשך הפסד הדבקות לכל אחד מן הדברים הנדבקים, כשמפרישים אותם זה מזה יאמר בהם לשון הבדלה בסמיכות עם מלת בין, כמו ויבדל בין האור ובין החשך, כי כל אחד נפסד ונעדר במציאות השני, וכן להבדיל בין הקדש ובין החול, כי החול מפסיד את הקדש מלהיות עוד בקדושתו, והקדש מפסיד את החול לאסרו באכילה ובהנאה, וכן כאן להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כי הטמא מטמא את הטהור, והטהור מטיל על הטמא החומרות שישנן בטהור שאינן בטמא, לכן יאמר באלה הענינים תמיד בין ובין (רש"פ) מ"ש הטהור מטיל על הטמא חומרא אין לו טעם:

ובין החיה הנאכלת. פירשו בת"כ בין טרפה כשרה בין טרפה פסולה (ערש"י), בתשו' רשב"א סי' ע"ג מתקשה בלשון זה, דאם טרפה אינה כשרה ואם כשרה לאו טרפה, ואמר במכוונו, שנולדו בהם סימנים שאנו צריכים לעיין בהם עם תטרף, וכן מ"ש בחולין רבא שרי טרפה, פי' התיר בהמה שהיתה מסופקת בטרפה, והדוחק מבואר. אמנם למ"ש (במשפטים ובפ' צו) כי שם טרפה הונח דרך כלל על בע"ח שנשתנה בו הסדר הטבעי המיועד לבריאותו (אנאָמאליש) הנה לפי"ז היה אסור לנו כל בע"ח שנשתנה בו הסדר הטבעי בין אם שנוי זה גורם לבעה"ח המיתה בין לא, לכן באה הקבלה הנאמנה להודיענו, שאין בכלל האיסור כ"א כשהשנוי הוא מן הגורמים המיתה ולא בלעדי זאת, וזהו אמרם. כל שאין כמוה חיה טרפה, אבל כשהשנוי אינו גורם לבע"ח כ"א המכאוב והצער לבד ולא המיתה, אף על פי שגם היא טרפה, כיון שנמצא בה שנוי סדר הטבעי משאר בע"ח דוגמתה, מ"מ היא מותרת באכילה, וז"ש כאן חיה הנאכלת היא טרפה כשרה: