הכתב והקבלה · בראשית · פרק 28 · פסוק 22

והאבן הזאת. לדעת המפרשים הוא תשובת התנאי והוא הנדר, כלומר אם יתקיים כל זה אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת; אמנם במדרש הנעלם איתא אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן עשר אעשרנו נדר המעשר, לפי"ז מאמר והאבן הזאת הוא מחלק התנאי והמעשר הוא הנדר. דע שהרמב"ם כתב (כ"ב ממכירה) האומר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו מטעם נדר; ובס"פ ו' דערכין כתב ראיה לזה מה שאמר יעקב אבינו כל מה שתתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר; ודעת הרא"ש דוקא כשהזכיר בלשון חיוב על עצמו כגון שאמר אתננו אז חייב משום נדר, אבל כשאמר יהיה הקדש לא הוי נדר (עיין חו"המש סי' רי"ב ס"ז ס"ט ובסמ"ע וט"ז שם); והרב מהרי"ט פשיטא ליה מקרא דילן דוהאבן הזאת יהיה בית משמע דיהיה לשון נדר הוא, והוסיף עליו בתשובת חתם סופר (סי' רמ"ג) דאי אפשר לחלוק ע"ז דהא לרבותינו נענש במעשה דינה על שאיחר נדרו, והיינו נדר לעשות בית ולהקריב על מצבת אבן, דנדר עשר אעשרנו לא עבר יעקב ובודאי עשר כל אשר לו מכבר, ורק העליה לבית אל איחר, ש"מ יהיה נדר הוא, אמנם צ"ע אמאי מייתי הרמב"ם ראיה מעשר אעשרנו ולא מן יהיה בית אלהים דמוקדם בקרא וצריך לומר דהאי הוי דבר שבא לעולם דהאבן היה בעולם וגם א"י מוחזקת מש"ה מייתי מעשר אעשרנו, וא"כ אכתי אין ראיתו ראיה, דלמא אשר נדרת לי נדר אאבן קאי ולא אמעשר ומילתא בעלמא קאמר עכ"ד, ע"ש אריכות דברים בזה: ולמה דאיתא במהנ"ע רבי אלעזר בן ערך אומר סימן ידוע לקח לו יעקב אמר זוהי דוגמא שלי אם לזו תהיה שום מעלה בידוע שתהיה מעלה לי ע"כ שם לבו עליה ונדר נדר דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כלומר אם האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים מיד וכל אשר תתן לי עשר אעשרני לך נדר המעשר ע"כ, והראב"ע כתב על ויצק שמן על ראשה (וישלח ל"ה י"ד) ובבית אל שילם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו, לפי"ז אין ראיית המהרי"ט ראיה והקושיא על הרמב"ם אין לה מקום:

יהיה בית. מהראוי תהיה בית, כי אבן נקבה היא, אמנם בלשון הויה לא ישמור לא המין ולא המספר, כמו כי יהיה נערה בתולה, ויהי אנשים (רוו"ה), ויתכן שאמר כאן בלשון זכר להורות על כח ההויה וחזקה, שלא תהיה רפיון ועזיבה בהויתה, כי ודאי יהיה כן, כענין ויאמר אליה עמוד פתח האהל (שופטים ד׳:כ׳), אמר עמוד בלשון זכר לזרוזי נפשה בעמידה זאת כעמידת הזכר שכחו לעמוד על מעמדו הרבה יותר מן הנקבה:

עשר אעשרנו. לרבותינו (כתובות נ') שני עשורין דהוי חומש, ומכאן למדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודעת הגר"א (רפ"ק דפאה) שזהו דין תורה, ומה שאמרו באושא התקינו המבזבז וגו' באמת היה הדין כן תחילה אלא שנשכח וחזרו באושא והתקינו כהלכה ראשונה, והכי איתא בירושלמי, וזה דלא כר"ש שם דגמ"ח שבזמנינו אין לו שיעור מן התורה, ע"ש. ונראה דתלי' בפלוגתא דר"א וראב"ע (ערכין כ"ח) דלר"א אי מבזבז טובא לא איכפת לן, כדאמרינן התם איכא בינייהו דר' אילא: