הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 37

ולמלואים. רש"י פי' ליום חנוך הכהונה, והרמב"ן פ' תצוה השיב עליו בזה ואמר הנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון מלאו ימי, ובמלאת הימים האלה, עד יום מלאת, בהשלימם, וכן בכסף מלא מחיר שלם, והטעם כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלמה ראויה לכל העבודות והמלאכות, וכן מלאו ידכם היום כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת ה' כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו, ודוד המלך אמר ומי מתנדב למלאות ידו היום לה' כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלמה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודות ישראל להקב"ה שלמה אלא בבית המקדש, וכן איל המלואים שמלואי הכהנים בו, כי חטאת ועולה לכפר, וזה למלאת ידם בהקרבה, וכן תיב"ע ימי מלואיכם יומא אשלמנותכון, ודומה לענין (בעפאָללמאֶכטיגען) אשר יאמר הלועז על נתינת כח לאדם להרשות אותו לעשות דבר, כי על ידי הקרבנות מלא ה' את יד אהרן ובניו שיעבדו עבודת ה' במקדשו בעד כל ישראל, דכהנא שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ומלת יד על הכח שיתמלא כחם לעשות, ומן התימה שאונקלס תרגם בכ"מ מלואים, קרבניא:

ולמלואים. הוא תודה, שכל שלחם בא עמו נקרא מלואים, וכן איל המלואים, וז"ש בת"א קורבניא, שהוא נקרא סתם קרבן שנאמר והקריב על זבח וגו' על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו ר"ל ג' מיני מצות שנקראו קרבן וכל אלו על תודת שלמיו. (כת"י הגר"א):