הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 2

דבר וגו' ואמרת. דבר, הודיעם ענין קרבן העולה בכלל: ואמרת: הודיעם פרטי הפעולות שבקרבן העולה, והוא שיהא מפשיט ומנתח, וענין השחיטה שתהיה בצפון ולא בשאר הרוחות, וכן שיודיעם מי השוחט והעצים שהם כשרים לקרבן, וזה ביאור דבר אל בנ"י ואמרת אליהם בכל מקומות שבתורה, הדבור על כלל המצוה, והאמירה על פרטי', וכן דבר אל בנ"י שבמצות ציצית, שיודיעם תחלה מצות ציצית בכלל, ואמרת אליהם בפרטי, והפרט הוא מה שבא בקבלה, שמונה חוטין בכל כנף שהם ל"ב אל ארבעת רבעיו, וחמשה קשרים, כל זה נכלל במ"ש ואמרת אליהם, כי פרטי המצות לא יתבארו מהכתובים כלל (רב"ח):

קרבן. נקרא כן משתי בחינות, האחד מצד היותו נקרב אל המזבח, והב' מפני שהמעשה ההיא יעשה קריבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלהים, וכמ"ש ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו:

מן הבהמה. שרשו המה. והוא תכונת הבע"ח הבלתי מדברים, רק מוציאים קול המיון בעלמא (אונארטיקולירט טאֶנענד), וכן בל' ערבי נקרא מי שאינו יכול לדבר, בהם (שפראכלאָז), והמה הקולות המשונות המיוחסות לבע"ח בכ"ק: שאגה, נעירה, הגה, לגורים ואריות, גאיה לשור, נביחה לכלב, שקיקה לדוב וכדומה, אשר המה מוציאים את רעישת שאון הקולות האלה, עפ"י חוק טבעם, לא בבחירה וחפץ רצוני, כהאדם הנקרא מדבר (ומבלי יסוד החליטו בעלי הלשון, שהשם הזה אינו כולל רק חיות הולכי ארבע (פיערפיססיגע טהירע) כי אדרבה שורש המלה יורה כדעת התלמוד, שהכניסו תחת שם זה גם העופות בעלי צפצוף (עיין תוס' ב"ק י"ז ד"ה קמל"ן), וכל בהמתך לרבות העופות (ב"ק נ"ד ע"ש), ע' תמורה י"א ב' בעוף מהו בהמה אמר רחמנא, וכן בל' אשכנזי יקראו העופות בשם (פעדערפיה). והנה להיות השם מכל גוף משתנה על פי ידי פעולותיו, הן למעלה הן לחסרון, כמו האדם בעשותו המעשים המעולים, הרימוהו ממדרגתו ותארוהו בשם אלקים, אני אמרתי אלקים אתם, אלקים לא תקלל, ובהיותם עושים המעשים המגונים, יתוארו בשם בהמה, ובהמה רבה (עיין רש"י סוף יונה), כן הבהמה, כשנעשה בה מעשה הבלתי ראויה בערכה, ד"מ טבעה הוא להוליד בדומה, ולהיות נרבעת לשכמותה, אבל כשנרבעת לאדם, אז יצאת מכלל טבעה, ואינה נופלת עוד תחת שם בהמה, וזהו שאחז"ל מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע:

מן הבקר. תחת שם זה נכנסים כל בהמות החרישה (פפלוגפיה) כשור, פר וכו', כאמור הבקר היו חורשות, אם יחרוש איש בבקרים, והנה בהיות הבהמה טרפה וחולה שאינה ראויה לחרישה, או שהקצוה לאלוקות כדרך הקדמונים, לא יפול עליה עוד תאר בקר, וזהו שאחז"ל מן הבקר להוציא הטרפה והנעבד:

מן הצאן. שם זה הונח על בהמה דקה ככבשים ועזים (אויסטרייבעפיה) ומסתעף הוא משורש יצא, להיות טבע הדקות האלה, לבלתי היות בדיר כנוס תמיד, רק לצאת השדה לרעות, וגם לשאוף האויר, לא כן הבהמות הגסות שאינם צריכים לזה, ויוכלו להתקיים כל השנה ברפת, והנה בהיות הדקה הזאת כלואה בדיר לסבה מה, אם להיותה נוגחת ומזקת, או מחמת שהקצוה לתקרובה, אינה נכנסת עוד תחת שם צאן שהוראתו היציאה החפשית, וזהו שדרשו חז"ל מן הצאן להוציא המוקצה והנוגח שהמית. והארכתי בזה, להראות שמשורש המלה בעצמה דקדקו רז"ל דרשתם, לא ממעוטי מלת מן, דאל"כ היה להם לאחוז דרך קצרה כמ"ש לקמן שם: מן הכבשים, מן הצאן, ומן העזים, פרט לזקן, ולחולה, ולמזוהם. וכן משמע בגמ' (תמורה כ"ח) ששאלו ואיפוך אנא ? מן הבהמה להוציא את הנעבד כו'. ומ"מ תלו חז"ל אח"כ את של זב"ז, ופסולי בקר פוסלים גם בצאן וכו' כמבואר בגמרא: