הכתב והקבלה · דברים · פרק 7 · פסוק 25

פסילי אלהיהם תשרפון. מכאן ילפי' (ע"א נ"ב א') שהכותי פוסל אלהוהו, את שנוהג בו משום אלוה תשרפון ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מעכו"ם ה"ח) אליל של כותי שבטלו כותי קודם שתבוא ליד ישראל ה"ז מותרת בהנאה, ובמתני' (שם מ"ט ב') כיצד מבטלין לאשרה קרסם ממנה עלה או ששפאה שלא לצרכה ה"ז בטלה שפאה לצרכה היא אסורה ושפאי' מותרין, וע"ז סיים הרמב"ם (שם ספ"ח) ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה בין היא בין שפאי' אסורים לעולם שאליל של ישראל אין לה בטול לעולם, והרב בכ"מ שם תמה בשם הרמ"ך, מאי איריא של ישראל אפילו של כותי ישראל ששפאה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרי' בגמר' דלמא מגבה לה והוה לה אליל של ישראל ואין לה בטול לעולם. ע"כ. ולא הבינותי תמיה זו, כיון דלרבא מדינא ישראל מבטל אליל של כותי בין בחפיסה בין בשבירה ורק מדרבנן אין ישראל יכול לבטל אליל של כותי גזירה דילמא מגבה לה (וקני' לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה) והוה לה אליל של ישראל ותו לא מצי מבטל לה (עיין מ"ל פ"ח הי"א) א"כ באשרה שהוא אילן המחובר לקרקע לא שייך בה גזירה דהגבהה אדיני' קאי וישראל יכול לבטלה, ושפיר דייק הרמב"ם היתה של ישראל, תדע שכן הוא דבסוגיא (שם מ"ב א') מקשה תלמודא מפחסה ממרקלוס משיפה משוחק ומצורת דרקון ובכלהו משני כדרבא, ובסוף דמקשה מאף לא ירקות וכו' לא משני כדרבא, דבאינך כלהו דהוי מידי דמטלטלי שייך בהו גזירה דרבא דילמא מגבה לה תחלה, אבל באשרה שהוא מחובר דלית בה משום גזירה דרבא מהדר תלמודא אתירוצא אחרינא, ובהא דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה (מעילה ל"ד, ובפסחים כ"ז ב' מעצי אשרה) כתבו בתוס' תימה תהוי כאליל שנשתברה מאליה, ע"ש. והרב בעל מגני שלמה תמה על תמיהתם דאשתמינו להו הא דמקשי התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה, וסיים הרב ע"ז שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבנו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם, ע"ש. והרב פני יהושע נתחבט הרבה ליישב תמיהתו, וכן הש"ך (יו"ד רסי' קמ"ב) דחה תמיהת התוס' בפשיטות מטעם דלמא מגבה לה, ע"ש. ואני העני תמה על תמיהתם, היאך בחדא מחתא מחתינהו לגזירה זו דרבא, בין לדבר המיטלטל דשייך בהו גזרה זו, בין לאשרה דמחובר דלא שייך למגזר בה הגבהה, והדבר פשוט להם כ"כ עד דגזרו אומר דאשתמיט לתוספ' סוגיא ערוכה:

תשרפון באש. ולרבותינו (ע"א מ"ג ב') ביעור האלילים הוא ע"י שחיקה, נראה שהם דברו מאלילי מתכות, וקרא מיירי מאלילי עץ, וכלשון רמב"ם בס"המ (מצוה קפ"ה) מצוה לאבד אלילים בכל מיני אבוד והשחתה בשבירה שריפה הריסה וחתוך כל מין במה שיהיה יותר מופלג ויותר ממהר בהשחתה, וכ"כ הרא"ה בחינוך (מצוה תל"ו) ועתוס' (מ"ד א' ד"ה כאן) דלירושלמי יש חילוק בין של מתכות לשל עץ, אמנם מדלא כתבו הפוסקים (יו"ד סי' קמ"ו ס"ד) דבשל עץ מצותה בשריפה, לא משמע כן. והנה לדעת ר"ת (בתוס' חולין פ"ח ב' ד"ה שחיקה) דשחיקה דבעי באלילים היינו ע"י שריפה. דכל אליל תחלתה בשריפה דומיא דעגל, וכ"ד הרשב"א שם והרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ו) כ' דבמטילו לים המלח צריך לשורפו תחלה, א"כ קרא דילן כפשטי' דבין של מתכות בין של עץ בעי שריפה, ועיקר שרש שרף הוראתו רפיות חלקי עצם הדבר, שהאש ירפה כח העמדתו עד שיתפרדו חלקיו זה מזה וישובו לאבק ועפר (כמ"ש באמור כ"א ט', באש תשרף) וגם המתכות יוכל לבוא ע"י שריפה להיות אבק ועפר, כמו שידענו מבעלי החימיא שכשמערבין מלח טרטרי עם גפרית, או נאטרום מין מלח אלקאלי, אז יתפרר הזהב באש עד אשר דק כעפר ואבק (ופרוד הרכבת חלקי המתכות בדרך זה עד שנעשה דק כעפר נקרא בלשונם קאלצינירען) א"כ שריפה דקרא הוא בעצמו השחיקה שבפי רבותינו, והכתב והקבלה תואמים יחדיו, אמנם לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת, וכן להמקשים על הרמב"ם דבעי שריפה במטילו לים המלח, לא ידענא ליישב קרא דילן. ובצדה לדרך (פ' וישלח בויטמון אותם יעקב) תמה על המהרש"ל שכתב בפשיטות דאליל דינה בשריפה, ע"ש: