הכתב והקבלה · בראשית · פרק 27 · פסוק 12

אולי ימשני אבי. היה לו לומר פן ימשני, כי לשון פן ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו פן ישלח ידו, פן נפוץ ע"פ כל הארץ, פן יקראנו אסון, ואם היה חפץ שלילת המשוש הול"ל פן ימשני, מזה נראה כי יעקב איש התמים לא היתה דעתו נוחה לבטל רצון אביו, והיתה ניחא ליה שיברך אביו לאשר יחפוץ לברכו, והיה מקוה ומיחל בבטול השתדלותו בזה, לכן אמר לשון אולי דלשון זה ישומש כשהמדבר יקוה קיום דבריו, כמו אולי יחנן, אולי ישא פני. עמ"ש בחיי שרה כ"ב ל"ט אולי לא תאבה האשה. והרמב"ן אמר, שלא חשש יעקב שימשהו אביו בכונה להכיר אותו, כ"א אולי יקרב אותו יצחק אליו לנשק לו או לשום ידו עליו, כדרך חבת האב אל בנו, ובמשמושו זה ימצאהו חלק. לדבריו מלת אולי נכון בפשוטו:

כמתעתע. מגזרת תעה, והפ"א והעי"ן כפול ע"מ תשגשגי מן ישגה אחו. והכפל יורה על היתרון, כמו תשגשגי, יפיפית (רוו"ה) וטעה כאיש המטעה את חברו טעות גדולה מאד. והא דאמר כמתעתע בכ"ף הדמיון, כי תחבולותיו הגורמות שיעשה יצחק שלא מדעת דבר שהיא הפך רצונו הוא טעות שאין גדולה הימנה, והול"ל מתעתע בלא כ"ף הדמיון. אמנם אחרי שאהבת יצחק את עשו היתה אהבה בטעות כי לא היה נודע לו ממעשיו הרעים, רק עשו היה איש ציד ומרמה ובתחבולות ערמה עשה להחשב בעיני אביו לאיש נקי כפים, מעדות הכתוב, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כלומר שבחלקת פיו ובתחבולות מרמה קשר נפש יצחק לאהוב אותו, ומסבת טעותו זאת היתה דעתו לברכו להיותו בכור. ואם היה נודע ליצחק האמת שאין זה ראוי לברכה מצד מעשיו המקולקלים, לא בלבד שהיה נמנע מלברכו, אף גם זאת היה עושה לקלל חלקו בזה ובבא, א"כ ההשתדלות שלא יבוא מכשול כזה לידו הוא באמת רצונו, והדבר אשר יעשה שלא כרצונו המוטעה הוא רצונו המאומת, והמשתדל לבטל רצונו המוטעה כדי שיקיים רצונו המאומת אינו מתעהו באמת, רק נראה בהשקפה ראשונה כמתעתהו, לכן אמר כמתעתע בכ"ף. ודע דאונקלס תרגם כמתעתע כמתלעב והוא לשון לעג ובזיון, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח (מ"ב ב' כ"ג) תרגומו ואתלעבו בי'. חרפה וקלסה לכל ארצות (יחזקאל כ"ב ד') תרגומו חסודין וליעוב. וכן יב"ע תרגם כמתעתע כמגחך והוא לשון צחוק, צחקה שרה, תרגם גחכת, ויהי כמצחק בעיני חתניו תרגם כמגחך. לדעתם שרש תעה דומה לשרש התל, שיורה על הטעות. ואביכן התל בי, אל יוסף פרעה התל. ויורה על הצחוק והלעג, ויהתל בהם אליהו. הנה לתרגומם הגדיל יעקב לחשוב עשייתו זאת לעון היותר גדול, כי יגרום שיהיה אביו ללעג ולקלס לכל השומעים, שלא ידע להזהר מלהיותו מרומה במעשיו:

קללה ולא ברכה. אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתן בסוף אינו נותנה לי (רבה) ואהיה נלקה בשתים בקללה ממשית כעת, ובמניעת ברכה לעתיד, כי כל בן מקוה ברכה מאביו. וכן פי' הרע"ס אם אולי יאציל לי ברכה לא יברכני אם אטעהו: