הכתב והקבלה · במדבר · פרק 15 · פסוק 29

תורה אחת. לפי דקודם גירותו היה חייב מיתה בעברו על אחת משבע מצות ב"נ אף בשוגג, דאזהרתן זו היא מיתתן, כמ"ש רש"י (מכות ט' א') גר תושב או נכרי שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכין התראה, לכן אתי' קרא ללמדנו דכשנתגייר אשתני דיני' ונדון כישראל דלא לחייב על שגגתו רק קרבן. ולדעת הרמב"ם (פ"י ממלכים) דב"נ ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, דנהי דהתראה לא בעי לחייבו מכל מקום צריך שנדע שעשה הדבר במזיד ובכוונה שמוכח מתוך מעשיו, אבל אם מעשיו מוכיחין דהוי שוגג פטור (ע"ש בלח"מ) וכ"ד הרמב"ן בחדושי ריטב"א שם במכות. אתי קרא דידן ללמדנו דבגירותו חייב עכ"פ קרבן על שגגתו, אי נמי יש לפרש שגגה דקרא באומר מותר, דבן נח שלא ידע דע"ג אסורה ועבד נהרג (רמב"ם שם כרבא) והגר (שנתגייר בין הנכרים) כסבר שאין ע"ג בתורה אינו חייב רק חטאת (שבת ע"ב ב' בשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב ומוקמי' ליה בע"א ובאומר מותר לרבא. ועיין (סנהדרין ס"א ב') כהן משוח באלילים בשגגת מעשה ומוקי לה רבא באומר מותר לגמרי) - והנה בספרי כאן אמרו. תורה אחת יהיה לכם, ליחיד ולנשיא ולמשוח, פי' אף על גב דבשאר מצות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, אלו השלשה חלוקין בקרבנם, שהיחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא שעיר, והכהן המשוח פר, כמבואר בפ' ויקרא, מכל מקום בשגגת ע"ג כלם שוים להביא שעירת עזים (עיין הוריות ט' א') על זה אמר כאן תורה אחת יהיה לכם, שהושוו כלם לקרבן זה. דלא ניחא להו לרבותינו לומר דלא אתי קרא, רק להשוות הגר לאזרח לחוד, דאם כן מלת לכם מיותר לגמרי, או דהוי ליה למיכתב להם בנסתר כברישא בתוכם (לא בתוככם) ומדשני קרא מנסתר דרישא ואמר בסיפא לכם בנוכח, זה יורה דאתי להשוות גם אחריני מלבד האזרח והגר. - ואיתא עוד בספרי. האזרח בבני ישראל, למה נאמר שהיה בדין ישראל נצטוו על ע"ג והגרים נצטוו על ע"ג אם למדתי לישראל שמביא על שגגת גלולים אף הגרים מביאים על שגגת גלולים ת"ל האזרח בבנ"י ישראל מביא על שגגת גלולים ואין הגר מביא על שגגת גלולים, ע"כ. והדברים תמוהים דמקרא מפורש לפנינו הפוכו. ונ"ל דספרי אתי' כמ"ד (יבמות מ"ח) מפני מה גרים בזה"ז מעונין ויסורין באין עליהן מפני שלא קיימו ז' מצות ב"נ קודם גירות ונפרעין מהן כדי למרק חובתם, אלמא דהגר איתנהו בדיני שמים על מה שעבר מקודם (עתוס' סנהדרין ע"א ב' ד"ה בן נח) והיה עולה על הדעת שיביא עכשיו על שגגתו בגלולים קודם גירותו (כמו שמחייבין אותו מיתה אחר גירות כשהרג ישראל קודם גירותו) דאי עביד השתא בר חיוב קרבן הוא, זה אתי ספרי ללמדנו לפטרו על מה שקדם. ובזרע אברהם הלך בדרך אחרת בזה: