הכתב והקבלה · שמות · פרק 16 · פסוק 1

בחמשה עשר יום. לרבותינו אותו היום שבת היה (שבת פ"ז ב') ולדעת רבותינו כבר נצטוו במרה על השבת, כמ"ש רש"י ע"פ שם שם לו חק ומשפט, ואיכא מ"ד דאתחומין נמי איפקדו התם, א"כ איך נסעו ביום השבת, ונ"ל כי טעם בחמשה עשר כטעם ויכל א' ביום השביעי שפי' מתחלת שביעי שהוא הרגע הבלתי מתחלק אשר הוא תכלית הזמן שעבר וראשית מזמן העתיד, וכמאמרם נכנס בו כחוט השערה, כמו כן בחמשה עשר פי' בתחלת יום חמשה עשר והוא סוף ע"ש, כי אות בי"ת המחוברת למלת הזמן פעמים יורה על התחלת הזמן, פעמים על ההמשך ופעמים על סופו (עמ"ש בבהר במה נאכל, ובכי תבא בבשנה השלישית). ודברי הרא"ם בזה אינם מיושבים, גם א"צ לדברי בעל משכיל לדוד שבאו ע"י בורגנין:

למען אנסנו. אין טעם אנסנו כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה ית' אין צורך לנסיון להודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל אנסנו הוא לתת שלמות הבירור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם בטחון גמור בהש"י; וזהו אנסנו, פי' אביא אתכם לידי נסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מדת הבטחון הגמור אם לא (אייך זעלבסט פערזוכען לאססען), הנה הנסיון בזה להוציא במנוסה דבר מדת הבטחון מן הכח אל הפועל, ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה: