הכתב והקבלה · שמות · פרק 2 · פסוק 11

ויהי בימים ההם. לא יאמר בימים ההם רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר ויהי אחרי כן, והראוי בכאן שיאמר, ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וירמוז לזמן ההוה, וכן אמרו בפסוק זה, ויהי בימים ההם ויגדל משה, שהיה גדל שלא כדרך העולם כלומר בזמן אחד במהרה (ע"ש ברמב"ן). אמת כי כן אמרו בילקוט ויגדל משה רי"א כל בנים אינם גדלים שהוא אומר ויגדל. אלא שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה, מה אמר ויגדל שני פעמים למעלה בקומה ולמטה בגדולה, מה היתה גדולתו שיצא אל אחיו, אמנם ברבה אמר ר"י בן כ' שנה היה משה באותה שעה, ורנ"א בן מ' שנה היה. לפי"ז אין כאן הגבלת זמן לדבר המסופר, ומהו לשון בימים ההם, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבמקומות אלה מלת ההם הוא מענין המיון ושאון כמו ולא מהמם (יחזקאל ז') שטעמו מהמית שאונם (ע"ש רשב"ם) ולדעתי מענין זה גם (בקהלת ג׳:י״ח) ולראות שהם-בהמה המה להם, שתי מלות שהם-בהמה שמתאחדים במקף שביניהם, וטעם הם-בהמה, קול המיון של בהמה (ברויזענדע לויטע דער טהירע) ומוסב על דברת בני אדם דרישא דקרא, כלומר דבריהם אלה אינם להם כדבור הראוי לאדם בן דעת, כ"א הם-בהמה, רעישת שאון קול היוצא מפי בהמה מחוק טבעם לא ברצון שכלי, כנביחת כלבים, שקיקת דוב וכדומה. (והמפרשים שם יבינו מלת שהם כמלת המה שאחריו, ולא יתכן כי מה לנו בשתי מלות כפולות, גם סגו"ל הה"א והמקף יתנגד להם) ומענין זה גם מלת ההם כאן, קול צעקת שבר צרה ומצוקה, כמו אריד בשיחי ואהימה, וטעם בימים ההם, בימי מהומה מבוכה ומבוסה (יאממערפאָללען טאגען), ויודיע שמיום בוא משה לבית פרעה בכלות ימי הנקתו עד הזמן שנעש' גדול בשנים כבן עשרים או כבן ארבעים שנה, כל משך השנים הרבות האלה היו ימי עוני וצער לישראל:

מכה איש עברי. מצאנו לשון הכאה סתם גם על הכאה שיש בה מיתה, כמו לבלתי הרות אותו דתרגומו למקטל יתי', ויך את הפלשתי וקטל ית פלשתאי, עברו בעיר אחריו והכו (יחזקאל ט׳:ה׳) וקטולו, אשר יכה איש את רעהו, ושם איש ישראל המכה אשר הכה המדינית תרגומו קטלא, והרבה כמוהם אשר יורו על הכאת מיתה אף בלי התלוות עמו מלת נפש או לפי חרב (עי' סנהדרין פ"ד ע"ב), ושפיר אמרו (ברבה פ' זו) המצרי היה מבקש להרגו, אמר משה וודאי זה חייב מיתה כמ"ש ומכה אדם יומת, ע"כ. והרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מ"ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כ"א נקם וחימה בלי משפט, והאריך בזה ליישבו, וכל דבריו אינם מספיקים, וכן הרא"ם התעורר דאע"ג שנתחייב המצרי מיתה בידי שמים אין דינו ליהרג בידי אדם כמ"ש הרמב"ם, ע"ש. וכל דברים אלה מיוסדים על דברי המפרשים הכאה זו, שאין בה מיתה וכמ"ש רש"י מלקהו ורודהו, וא"צ שבדין הרגו כי גם בישראל הדין כן הרודף אחר חברו וחושב להכותו הכאה הממיתה אותו ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף:

מאחיו. מבין שאר אחיו שהיו בתוכם ועמהם ומתוכם לעיניהם לקחהו והכהו: