הכתב והקבלה · שמות · פרק 33 · פסוק 7

יקח את האהל. זה היה תיכף אחר המעשה, וכדברי פדר"א פמ"ו שהיה מ' יום אמצעים במחנה, וכן בתנא דבי אליהו (ח"ב פ"ד) מ' יום האמצעים נטל משה וכו', ושם מבואר מ' יום האחרונים שעלה משה שנית להר סיני וכו', וכן מוכיחין פשטי' דקרא, ומ"ש בפ' עקב ואתנפל לפני ה' כראשונים ארבעים יום וגו' לחם לא וגו', זו היתה במ' יום האחרונים, ומ"ש כאן ויאמר משה וגו' ראה אתה, הכל היה אחר עלותו להר, וביה"כ נתרצה לו ע"ז נאמר לקמן ל"ד ה' ו' ויעבור על פניו, והבטיח לו כל הבטחותיו, ומ' יום הראשונים למד פי' המשכן והבגדים עד וינפש, אבל במ' יום האחרונים לא עשה אלא התנפל עליהם, וע"כ ניתקן אלו המ' יום לתחתונים, וביה"כ נתרצה הש"י להם. והנה כתיב לקמן ל"ד ג' ואיש לא יעלה עמך וגו' גם הצאן, מכלל שמקודם היה רשות להם, ע"כ שלא היה השכינה בהר, וכן כתיב וירד ה' בענן שלא היה מקודם אלא באהלו של משה, וכמ"ש והיה כבא משה האהלה, וכן כתיב בסוף הפרשה ויהי שם עם וגו' על אלו המ' יום בלבד, ובאמת בסדר עולם פ"ו, עלה בח"י תמוז וביקש רחמים על ישראל דכתיב ואתנפל וגו', ע"כ פי' עלה להר להתפלל, ולא להיות שם כל מ' יום, אלא כל המ' יום האמצעיים היה בתוך המחנה, ובכל יום היה עולה על ההר להתפלל וירד תיכף, וכן היה נוהג כל המ' יום, וכדברי פרקי דר"א ותדב"א, שבארבעים יום האמצעיים היה במחנה. ומאי דתני התם בס"ע ירד מן ההר בכ"ח, פי' מפני שעלה בכ"ח להתפלל ונתרצה וירד לעשות לוחות שניות, ולא היה צריך להשלים מ' יום ומ' לילות, ועלה בכ"ט והוא היה ביום ה' נמצא היה תשעה בתשרי ביום ב' ובאותו יום נתרצה הקב"ה, אלא שלא ירד שעדיין לא שלמו מ' יום עם לילות עד למחר, וביהכ"פ בהשכמה ירד, ולפיכך נקבע בו תענית שעת רצון, ולפי שביהכ"פ ירד ובשרם שנתרצה המקום נתקיים יום חק וזכרון. וכ"ז דלא כרמב"ן ורא"ם שתמהו על פרקי דר"א, ודלא כתוס' ב"ק פ"ב א' ד"ה כדי, שכתבו שבארבעים יום אמצעיים היה ג"כ בהר, והגיהו בפרקי דר"א, אבל אי אפשר לומר כן, דאם כן לא ירד ביהכ"פ שלא שלמו עדיין מ' יום, מפני שצריך לומר שעלה בר"ח אלול, אלא כמו שכתבתי. ויותר נראה שיש טעות בסדר עולם, ואין לזוז מדברי פרקי דר"א (מדברי הגר"א בפי' כאן ובסדר עולם שם):

ונטה לו מחוץ למחנה. אמר מנודה לרב מנודה לתלמוד (רש"י מרבותינו), ועשה כן לגודל געגועי חביבותו אל ישראל כדי שיכירו פשעם יותר, שאינם ראויים להיותו אתם בחברתם, ובזה יתעוררו היטב לתת אל לבם ולשוב אל ה':

וקרא לו אהל מועד. בית וועד למבקשי תורה, רש"י, וכת"א משכן בית אולפנא. ובמכדרשב"י (בראשית נ"ב ב') מאי מועד חד אמר לטב וחד אמר לביש, ע"ש. ונ"ל לפרש מועד, מן עד ירח (איוב כ"ה) מועדי רגל (שם י"ב) מעדה בגד, שענינם העברה והסרה, וטעם אהל מועד, אהל המוסר והמרוחק (אבגעלעגטעס צעלט), והתכוין בקריאת שם זה לעורר את לבב בנ"י על רוע מעלליהם ושמגודל פשעם אין ראוי לאדם לדור בתוכם:

כל מבקש ה'. תיב"ע והוה כל מאן דהדר בתיובתא בלב שלים קדם ה' הוי נפיק ומודי ומצלי על חובוי ומשתביק לי':