הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 4

וסמך. לא אמר והניח ידו או ושם ידו, רק וסמך שהוא לשון המשמש לחלושים ולנופלים שהם נשענים בכל כחם על עוזריהם, וגם המטה שהאדם נשען עליו בכל כחו אמר (מלכים ב י״ח:כ״א) אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, ואמר (שופטים ט״ז:ל׳) וילפת שמשון ויסמך עליו, ויט בכח ויפל הבית, וע"ד משל סומך ה' לכל הנופלים, כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו, למדנו מזה שהסמיכה על הקרבן היא בכח הסומך, וז"ש (זבחים ל"ג) כל הסומך ראשו ורובו מכניס בכל כחו בעי' (רנ"ו), ותרגום וסמך (אויפדריקקען, אנלעהנען), והמתרגמו (אויפלעגען) אינו לפי כונת המלה ומתנגד אל המקובל:

ונרצה לו. יסכים ברצונו לנקות עצמו מכתמי פשעיו וחטאיו (עס רעגע זיך אין איהם דער וויללע זיך דאבייא צו ענטזינדיגען) מלת ונרצה על הרצון הפשוט העולה קרב לב איש לעשות דבר מה, כענין לעשות כרצון איש ואיש, והנפעל יורה על שיתפעל האדם בעצמו בשימת לב ונפש על חטאיו ורוע מעשיו וגדולת מי שחטא נגדו, עד שתטהר מחשבתו, ויעלה ברצון נפשו הטהורה ההסכמה להתחרט ולהתודות על מה שעשה נגד רצונו ית', ודומה מלת ונרצה, למלת ונמכר (כי ימוך אחיך ונמכר) ולמלת ונגאל (או השיגה ידו ונגאל) שהוא פועל בעצמו המכירה והגאולה, כן ונרצה שהוא פועל בעצמו את רצונו, ומלת לכפר פי' להתודות כמו וכפר בעדו ובעד ביתו (לקמן ט"ז ו') שפי' יתודה עונותיו ועונות אנשי ביתו כמש"ש רש"י, וכתיב"ע כפרה באשתעות מליא, והיינו וודוי דברים. ובזה המקרא על מקומו, וסמך ונרצה, וכדעת רבותינו כל הסומך מתודה על קרבנו וודוי דברים, והיא העיקר התכליתי המכוון בכל הקרבנות. והמפרשים יאמרו בטעם ונרצה שהוא שב על השי"ת כלומר שיתרצה לו הש"י לכפר עליו מה שחטא, או שהוא חוזר על הקרבן, כלומר שיקובל הקרבן ברצון להתכפר בו על חטאו; ולדבריהם אין כאן מקומו, ויותר היה ראוי לומר כן אחר הזריקה וההקטרה, שהם עיקר הכפרה לפי המקובל לא כאן בסמיכה שהיא התחלת ההקרבה, עיי' זבחים ו' וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם: