הכתב והקבלה · בראשית · פרק 18 · פסוק 13

ואני זקנתי. להמפרשים הוא בעצמו מה שאמרה היא אחרי בלותי. ולפי"ז כשאמרה שרה לא צחקתי הוא הכחשה גמורה, אמנם לרבותינו שמאמר ואני זקנתי הוא משונה ממה שאמרה ואדוני זקן, ולהורות דמותר לשנות מפני דרכי שלום, ומאמר שרה אחרי בלותי היתה, היא שמצידי אין לי להתייאש מללדת, כי אנכי הרואה אף שעד הנה חדל ממני אורח כנשים. כהיום נתחדש לי וסת הנדות. רק ואדוני זקן שמצדו יש כאן מניעה גדולה, א"כ כשאמרה אחרי כן לא צחקתי. אין כאן הכחשה כלל. כי זה דומה לראובן שאמר, אוכל היום ענבים ולא תאנים, והוא שומע דברי שמעון שאומר לחבירו למה זה אמר ראובן שלא יאכל היום ענבים. אם על שמיעת דברים אלה ישב ראובן. נשבע אני שלא אמרתי שלא לאכול היום ענבים, הנוכל לתפוס את ראובן ששבועתו שקר, ככה כששמעה שרה דברי המלאך שתולה הצחוק על המניעה מצידה והשיבה אלוו לא צחקתי אין כאן שקר. ומה הוא דאמר קרא ותכחש שרה? דמ"מ אף שאין בתשובתה הכחשה גמורה מ"מ אינו אמת גמור. דמתשובה סתמית לא צחקתי. משמעותו שלא צחקה כלל, ודבר גדול ילמדנו בזה עד כמה צריכים אנשי מעלה להזהר מלהלכד ברשת השקר, אף שהדבור בעצמותו אינו שקר, מ"מ כשיש ממשמעותו דבר שאינו אמת גמור, מן הראוי להרחיק ממנו: ולמפרשי פשט שדבורה היה הכחשה גמורה יהיה גנות גדול לאותו הצדקת. ואין מדרך התורה לדבר מגנות אנשי מעלה ללא תועלת: