הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 21 · פסוק 7

גרושה מאישה. אין ספק שכל אשה שמתגרשת מבעלה בין לרצונה בין שלא לרצונה אסורה לכהן, כי מלת גרושה אין משמעותה שלא לרצונה דוקא, כי מצינו לשון גירושין אף בדבר שהוא לרצונו של אדם, כמו כלה גרש יגרש אתכם מזה, כי גורשו ממצרים, וצאת בנ"י ממצרים לחירות מלתא דחביבה להו הוי' ושדה מגרש עריהם (בהר כ"ה ל"ה) תרגום מגרש רוח (פרייער פלאטץ), וכן ע"י הגט האשה מצאה לה רוחא להנשא לכל מי שתרצה. עוררתי ע"ז לפי שראיתי לאחד שטעה בזה טעות גדולה). וביבמות צ"ד אמרי' מאישה (דמיותר, דפשיטא דאינה גרושה מאיש שאינו אישה) בא ללמד אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני, ואי את מותרת לכל אדם, אע"ג דלעלמא לא הוי גירושין ולא שרי' לאנסובי בהך גיטא, לדידי' מיהו איפסלא, דאי כהן הוא איפסלא מני', כפי' הרא"ש והרי"ף. ורש"י פי' פסולה לכהונה, אם מת והותרה לינשא (ויש להתעורר לפירש"י דאם ימות אסורה לכהן, א"כ תפשוט מנה פ"ק דקדושין די"ג דמיתת הבעל מתרת), ויראה דלא דברה תורה מאיש המתאכזר באשתו לפרדה ממנו ולעגנה לאוסרה בחייו לכל אדם, דאטו ברשיעא עסקינן, אבל עושה כן מרצונה כדי שלא תהא זקוקה ליבם, שמגרשה בחליו, ומאמינים זה לזה שיחזרו וישאו זא"ז, אם יעמוד מחליו, ולכן אינו מתירה לעלמא (עי' בלשון רש"י בגיטין פ"ב שכ' ומדפסולה לכהונה אלמא גט הוא, והכא דשרי' לכל אדם וכו' מלשון זה משמע, דבההיא דאי את מותרת לכל נמי גט מעלי' הוא אלא שא"א לה להנשא מצד התנאי ומ"מ אינה זקוקה ליבום כיון שהיא מגורשת מבעלה), גם לדעת תוס' שם (ד"ה אפי') דדוקא לכהונה אסורה משום דאיסוריה חמירי, אבל אם מת מותרת להתייבם, י"ל שמגרשה ע"ד זה מרצונה, לפי שהיו סבורים לפי דעתם דמהני גירושין אלו להפטר מיבם, אף שבאמת אינו מועיל, הכי נ"ל לבלי לאוקמי עיקר דרשה דקרא באינש רשיעא, ובצד"ל האריך כאן לסתור דעת מהר"ם יפה, ומן התימה שלא התעורר כי דעת רש"י כמהר"ם, ועי' פני יהושע שם בגיטין שהניח דעת התוס' בצ"ע דאמאי פשיטא להו כ"כ דמותרת להתייבם הפך דעת רש"י, ויש בענין זה אריכות דברים בתשו' מהר"מ לובלין סי' קכ"ג, ובבית מאיר ססי' ק"נ, ואין מקום לזה לביאור פשט המקרא: