הכתב והקבלה · בראשית · פרק 45 · פסוק 1

להתאפק. היו שם מבית פרעה ומן המצריים אנשים רבים וחלו פניו למחול לבנימין, כי נכמרו רחמם על תחנוני יהודה ולא יכול יוסף להתחזק לכולם, לכן קרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם (רמב"ן), ורי"א השיב עליו לא יעלה על הדעת שלא התודע יוסף אל אחיו רק מפני שהמצריים יחלו פניו, כי כבר השלים להעניש את אחיו מדה כנגד מדה. ואין זו טענה. כי לא התנהג יוסף עם אחיו בדרך נקמה לשלם להם בגמול ידיהם, כי התורה העידה על הפכו, ככתיב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם, להודיע כי כל מה שעשה יוסף עם אחיו לא עשה דרך נקמה כ"א שיקויימו החלומות והן היו רצון העליון וגזירתו כמש"ש, הנה עד הנה לא נתקיים גזרת עליון כ"א באחד עשר ככבים, ולולא שהמצריים החלו כעת פניו, היה מתאפק עד שיקיים גזרת עליון גם בשמש וירח. ומ"מ לפירוש רמב"ן חסר העיקר במקרא, והיה ראוי לומר לכל הנצבים לבקש עליו, ורש"י פי' לא היה יכול לסבול שיהיו מצריים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים, וכאלו אמר ולא היה יכול יוסף להתאפק בשתם לפני כל הנצבים עליו, כמ"ש הרא"ם. וגם לפ"ז לישנא קטיעא במקרא. והראב"ע פי' לכל הנצבים עליו, עד שיצאו כל הנצבים עליו, והוצרך לקרוא להוציאם וכבר טען הרא"ם עליו, איך יפרש הלמ"ד של לכל הנצבים; והנה כל הדחוקים האלה הוא לפי שמפרשים להתאפק כמו וירחץ פניו ויתאפק (לעיל מ"ב ל"א) ויתאפק המן, שענינם חזוק והתאמצות והכרח נפשו לעשות דבר נגד רצונו, או עצירת נפש ומניעת מעשה (אן זיך האלטען, זיך ענטהאלטען), אבל מי יכריחנו לזה, הלא טוב יותר לפרש להתאפק משרש פוק שענינו הוצאה, כמו ותפק לרעב נפשך (ישעיה י"ח) שפי' תוציא אליו רצונך, ר"ל כשתפרוס לרעב לחמך, תוציא אליו בשפתיך רצונך הטוב ולהודיעו שהוא בלב טוב ובנפש חפצה, וכן ואדם יפיק תבונה (משלי כ') דתרגמו מביע, וכפרש"י שלומד חכמה עד ששגורה לו להוציאה בפיו. (ומזה אמר הפייטן יום ב' ש"פ אפיק רנן ושירים. ועל כונה זה בא בתוספת אל"ף (תהלים ח"י) אפיקי מים, שטעמו מוצאי מים (אורקוועלל), לכן השתרשה האל"ף כאן בהתפעל), כי הדבור בפה איננו כ"א הוצאת מחשבה הפנימית, וכן בל"א יאמר על הדבור (רעדען) לשון הוצאה (אייססערן) וכן אמרו (עירובין ספ"א) אפיק לשון גלוי הוא, כלומר גלוי המחשבה ע"י דבור. ולפ"ז טעם ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, שבפרסום אנשים רבים העומדים עליו לא היה ביכלתו להוציא מלה בשפתיו ולדבר אליהם מה שהיה ברצונו כעת, (ער קאננטע זיך ניכט אייססערן), ולזה הוצרך להוציא כל איש מעליו. ומיושב לשון המקרא על מכונו: