הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 24

וחמשתיו. חמשיות הרבה שאם כפר בחומש מוסיף חומש על אותו חומש (רש"י) ולאו דוקא לענין חומש דחומשא, דה"ה בנשבע וחזר ונשבע על הקרן גופי' משלם חומש על כל אחד ואחד, שאם היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע שלשה פעמים והודה משלם שבעה, דרבא גופי' דמוקמי לי' לקרא בחומש דחומשא (ב"מ נ"ד ב') הוא מוקמי לי' בקרן גופי' (ב"ק ס"ה וק"ח) ותרוייהו דרשינן מני' (עיי' פנ"י ב"מ שם בשם ת"ח). אמנם ברהיטא דלישנא דקרא יותר נכון לפרשו בחומשין הרבה על הקרן גופי', דמני' קרא משתעי, ושלם אותו בראשו היינו הקרן, וע"ז אמר וחמשתיו יוסף עליו, היינו על הקרן כמה חמשיות.

לאשר הוא לו יתננו. למי שהממון שלו (רש"י), כתב הרנ"ו אחר שהכתוב אומר והשיב ושלם ולמי ישיב וישלם זולתי למי שחייב לו עד שצריך לומר לאשר הוא לו, ואפשר שסבור הייתי שהקרן ישלם לבעל חובו והחומש להקדש כמו הקרבן, אמר לאשר הוא לו, למי שחייב לשלם הקרן יתן גם החומש שהוסיף עליו, עכ"ד. ואין זה נראה דכיון שהוציא הכתוב את נתינת החומש בלשון תוספת, יוסף עליו, ידענו שהתוספת דומה לקרן ומה זה לבעלים כן גם זה, אמנם פשטות הדברים יורה על מ"ש רבותינו (ב"ק דף ק"ג וע"ש רש"י במתני') שאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו ואפילו הוא כעת באיי הים למרחוק חייב לרדוף אחריו ולהחזיר לו ממונו ולא יצא ידי השבה בנותנו לבנו של נגזל להוליכו לאביו, ולכן חזר קרא ואמר לאשר הוא לו יתננו, ועי' בת"כ, והרא"ם והרד"פ על דברי רש"י זו נטו מדרך הפשוט: