הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 18 · פסוק 17

ערות אשה ובתה. ולא אמר ערות בת אשתך, להורות שגם משכב המותרת שהיא אשתו זמה בעבור מחשבתו בשני' (רמב"ן). ולי נראה דדינא אשמעינן בלשון זה, כי לשון בת אשתך, נאמר על הבת גם אחר מות אשתו, אמנם לשון אשה ובתה לא נאמר רק בששתיהן קיימות, ומבואר הוא דכל העריות דפרשה חייבי כריתות נינהו. ככתוב (פ' כ"ט) בלאשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, אם כן בלשון אשה ובתה בא להורות דחיובא דכרת ליתא רק בששתיהן קיימות, אבל הבא על בת אשתו אחר שאמה מתה, ליתא בכרת, וכמו שמובדלין נמי בהכי לענין עונש שריפה, ממה שכתב (קדושים כ' ט"ז) באשה ובתה באש ישרפו אותו ואתהן, דדרשינן ואתהן בזמן ששתיהן קיימות איתנהו בשריפה, ולא בשאחת מהן מתה; ולפי"ז יהיה מלשון המקרא הכרע לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם המחייב כרת גם בלאחר מיתה. (עי רמב"ם פ"ב מאיסורי ביאה ד"ח ובמ"מ שם); אמנם אם יהיה מקום לפירוש ראשון דלקמן בשארה הנה, שהכתוב מדבר גם בלאחר מיתה, אין מן המקרא תפיסה על הרמב"ם:

שארה הנה. קרובות הן זו לזו (רש"י) אף שאינן שאר בשר אליו וגם אינן ערות אחד מקרוביו מכל מקום אסורות עליו בעבור שהן שאר זו לזו. כ"כ המפרשים. ולא ידעתי אם כן גם בשתי אחיות במקרא שאחר זה היה לו לומר שארה הנה. לכן נראה לי דאתי קרא לאשמעינן דאשה ובתה ובת בתה ובת בנה אסורות עליו לעולם, וגם אחר מיתת אשתו, בתה ובת בתה ובת בנה אסורה עליו לעולם, ועל זה אמר שארה הנה, ולשון שארה אינו כאן על הקורבה, כי אם ענין הנותר והנשאר מן ההכל, כמו שארית ישראל, וכל הנשאר מהאדם אחר מותו נקרא שאר (כבישעיהו י״ד:כ״ב) שם ושאר נין ונכד, (וביחזקאל ה') את כל שאריתך, וטעם שארה הנה, אף שהבת, או בת בנה, או בת בתה, אינה רק שארית הנשארת מאשתך שמתה, מכל מקום בקחתך אחת מהנה זמה היא, ויודיע בזה ההפך מאשה ואחותה שמפרש בה בחייה דוקא, וכאן האיסור אף בשהן שארית פליטה הנשארת מאשתך, (צוריקגעבליבענע); ואפשר שלכוונה זו מלת שארה משונה בניקודה, כי השי"ן ראוי' בשו"א והאל"ף צרוי'; ובלא זה שם שאר שיורה קורבת משפחה, הוא ג"כ מטעם שארית ונותר הנשארים ונותרים אחרי מות קרובים כחלק הנשאר מן ההכל, ומטעם זה נקראת גם אשתו של אדם שאר (לשארו הקרובה אליו), כי רק באמצעותה יש שארית לאדם אחריו בבנים אשר תלד לו. ולולא דמסתפינא דקצווחו עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש, והוא. אחר שלמדונו רבותינו, דכמו שגילתה התורה במקרא שאח"ז דאחות אשתו אינה מתייבמת, דה"ה בכל העריות אם היו נשואות לאחי' ונפלו ליבום שאינם מתייבמת, דבר זה יתבאר לנו בלשון שארה הנה. דבמקרא שלפני זה ידבר מערות אשת אחיך (והיינו בחייו או אחרי מותו אם יש לו בנים), בא במקרא זה לסדר אותן הנשים דשכיחי טפי להיותן נשואות לאחיו, והן אשה ובתה, ובת בתה, ובת בנה. (וגם במתניתן דיבמות פ"ג מ"ד שביק לכל העריות ולא נקוט רק הנך, כיון שהן שארית פליטה הנשארת אחר מות האח, (שמענינו משתעי במקרא שלפני זה) כי אין לו בנים, ולא נשאר אחריו מאומה כ"א אשתו, מ"מ זמה היא כשתתיבם לך, (ואף דלרבותינו הא דשאר עריות אינן מתייבמות הוא מדהוקשו כל העריות לאחות אשה, מ"מ כבר כתב הנמוקי יוסף בשם הירושלמי. כל דבר שיודעין שהוא האמת, רשות ביד כל אדם לבררו מן המקרא):

זמה היא. ת"א עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא (רש"י), וכפרש"י (תהילים כ״ו:י׳) אשר בידיהם זמה, כל זמה שבמקרא לשון מחשבה, יש לטובה ויש לרעה, גם תרגומו שם עצת חטאין. וכבר תמה הרמב"ן עליו הלא כל העריות והעברות היצר יועצו לחטוא. והוא פירש זמה לשון מחשבה, ואמר כן באשה ובתה, דכשישכוב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קורבתם ודמיונם. ובזה שכבת שניהם לו זמה, כענין בני תמורה, והר"ש ב"מ פירש זמה ענין טינוף ותועבה ומעשה רע, ובתיב"ע זמה היא זנו היא. ורבותינו רגילים לקרוא את הזנות בשם זמה, כאמרם שטופי זמה, והיא הנכון לדעתי. וטעם הוראות זמה על הזנות לא מצאתיו, ונ"ל בטעמו, כי עיקר שרש זמם זם, והוראתו סגירה חתימה וסתימה, כמו ואם זמות יד לפה (משלי למ"ד) שפרש"י אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו, ובענין זה לדעתי זמותי בל יעבר פי (תהילים י״ז:ג׳), פי' חסמתי פי בל יעבור ממני דברי תרעומת על צרותי הרבות, (זמותי אינו שם כי טעמו מלעיל), ומזה הונח לדעתי שם נזם ונזמים על תכשיט האוזן והאף, ע"ש הסגירה העשוי בהם לסגור חלק בחלק אחר תחיבתו בנקב האוזן בל יפלו ויאבדו ודומה לזה, הקשורים, (ישעי' ג') על התכשיטין הנקשרים. ורבותינו ישמשו הרבה שרש זמם על הסגירה והחסימה, (תרומות פ"ט מ"ג) זומם הבהמה, והוא הסוגר שנותנים בפי הבהמה שלא תשוך או שלא תאכל בשדות אחרות, וכתיב"ע ויפתח הגמלים דאליעזר, ושרי זממו גמליא, וכמו שיורה זמם על הסגירה הגשמית המעכבת פעולת טבע הדבר, הפה נמנע ע"י הסגירן מפעולתו הטבעית, והוא הדבור והאכילה, הבהמה נמנעת ע"י סגירת המתג והרסן מן הריצה שהיא מיוחדת אליה מטבעה, ככה יורה זמם על סגירה רוחנית, והוא סגירת המחשבה, כי אחרי שעלו ברעיונות האדם מחשבות שונות על דבר שברצונו לעשות באיזה אופן יעשהו ובאיזו דרך יאחז שיוליבהו לתכלית מבוקשו, אם אחר ששקל המחשבות המשונות האלה יסכים לאחת מהן. בזה הוא סוגר את כח מחשבתו לבלי ישוטטו עוד רעיוניו הנה והנה. הנה ההסכמה המחשבית הזאת היא סגירה רוחניות ומונעות את הרעיונות מהתפשטות המחשבות שהיא טבע לה, וזה נקרא זמה. (דער בעשלוס), כמו מזמה תשמור עליך. ובזה הרווחנו להבין הנחת זמה גם על הזנות, כי ברוב רודפי תאות הזנות ישתדלו בפעולתם המגונות בל יתגלה קלון מעשיהם ברבים, זה ישחית ארצה, וזו מתהפכת ומזנה בל תתעבר, הנה במעשיהם המתועבים ימנעו הטבעית שבכח הזווג לפרות ולרבות, לכן הונח גם ע"ז שם זמה, ר"ל סגירה וחסימה אל כח התולדה הטבעית שמיועד האדם אליו לקיום המין. ואם נחזיק בעדות הרמב"ן שאין קיום המין בשאר בשר ואין התולדה ראוי', נכון מאוד שהזכירה התורה בפרשת עריות לשון זמה, שבאלה יש סגירה וחסימה אל כח התולדה מצד הטבע, אף אם זה לא ישחית וזו לא תתהפך. ואם יהי' מקום לפירוש השני שכתבתי בשארה הנה, שידבר בהיתה אחת מהן אשת אחיו, שפיר אמר אחריו זמה היא, כיון דכל עיקר מצות יבום הוא להקים שם, וזו אינה בת קיום המין, לכן אסורה להתייבם. ודע שממה דאמרינן (יבמות ע"ח) ממזר לא חייא, נראה כדעת רמב"ן שאין קיום המין בשאר בשר. ולדברי הילקוט (מובא בשעה"מ פ"ט מטומאת מת) דהא דממזר לא חיי הוא מנביאים ואילך שהיו מתפללין שלא יחיו כדי שלא יתערבו בישראל אין כאן הוכחה: