הכתב והקבלה · דברים · פרק 22 · פסוק 6

האם על הבנים. תיב"ע אימא מעל בניא וכן פירש"י לא תקח האם בעודה על בניה. וכן בספרי ובתוספתא איתא הנוטל אם מעל הבנים. וכ"ה לשון הטור יו"ד סי' רצ"ב. ולפי"ז צ"ל שחסר אות מ"ם במלת על, וכמו שמצאנוהו חסר בכמה מקומות, השמרו לכם עלות בהר, עד יקום גוי אויביו, שמהראוי מעלות מאויביו. אמנם לשון הרמב"ם בס"המ (סי' ש"ו) שלא ליקח האם והבנים. וכן הרא"ה בס' החינוך (סי' תקמ"ד) האם עם הבנים. וכפי' הרב"ח והחזקוני, וכ"כ בתשו' חכם צבי (סי' פ"ג) דלאו דלא תקח לא עבר אא"כ נוטל האם והבנים כפשטי' דקרא, אבל עשה מיהו איכא אפי' במניח הבנים ונוטל האם, ע"ש. ולפי"ז מלת על כמו עם כמו והכני אם על בנים, אם על בנים רטשה. ולא הבינותי ממה דאמרי' (חולין קמ"א) טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה הו"א לדבר מצוה לא (כגון לקן יולדת או לטהרת מצורע) עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ודחק דעבר ונטלה האם דלאו עברי', ע"ש. ואי לא עבר רק בלקיחת האם והבנים, א"כ בלקיחת האם לבד לא עבר אלאו, רק קיום עשה דתשלח עליו, ואין כאן רק עשה דיולדת או דמצורע, ועשה דשלוח, ואמאי דחק תלמודא דעבר ונטלה. ודע דבתשו' חוות יאיר סי' ס"ז) הוכיח דאף כשאינו רוצה לקחת את הבנים מ"מ זקוק לשלח את האם ממה דאמרי' (חולין קל"ט) כי יקרא מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ולקיים מצות שלוח ת"ל כי יקרא במאורע, הנה נהי דממעט שאין צריך לחזור אחר המצוה עד שתבוא לידו, מ"מ במאורע משמע דרמי עלי' חיובא להטפל ולקיים המצוה, ומזה תמה על התוס' שמוכח מדבריהם דאין מצות שלח תשלח רק כשירצה ליקח הבנים, אבל כשאין רוצה ליקח הבנים אינו זקוק לשלח האם, ע"ש. ואנכי הרואה בדברי הראשונים כדעת התוס' דלא כתשו' חו"י, כי הר"ן בחידושיו (חולין קל"ט א') כ' שלוח הקן לא הוי מצוה המוטלת עליו כי אם לא רצה ליקח הבני' פטור מלשלח והילכך עשה כהאי לא דחי אפי' לאו גרידא, ע"ש. והרשב"א בתשו' (סי' ח"י) חשיב למצות שלוח הקן למצוה הבא בעברה שכ' אין מברכין על כל מצוה שהיא באה מתוך עברה כגון השבת גזלה וחזרת רבית, שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה. וז"ל הרשב"א (חלק ג' סי' רפ"ג) מה שנסתפק לך אם מברכין על העשה דהיינו השלוח או על הלאו דהיינו לא תקח האם הי' נראה יותר לברך על הלאו מפני שהוא עיקר המצוה דשלח תשלח אינו אלא לנתק הלאו שאם עבר ולקח נתקו הכתוב לעשה דשלח תשלח, ומ"מ אינו מברך אלא שצונו לשלח שהנחה היינו השלוח, ע"כ. וז"ל רב"ח לא תיקנו חכמים ברכה בשילוח לפי שאינה מצוה מיוחדת כמו שאר מצוה ואינו חייב לחזור אחרי' כמותם אלא כשיזדמן לו, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשרוצה ליקח הבנים. ולשון הרא"ה בחינוך (סי' תקמ"ה) לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, ולשון הרמב"ם (במנין המצות ריש ה' שחיטה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. מבואר דעת הראשונים דכשאינו רוצה ליקח הבנים אין עליו חיוב מצות שלוח, דלא כתשו' חו"י. ובמכ"ח דרשב"י דל"ח ע"ד אם תרצה שתקח הבנים שלח תשלח את האם ואחר כך ואת הבנים תקח לך. וראייתו מהא דיכול יחזור בהרים וכו' נ"ל לדחות, דנוכל לומר דבריית' זו אזלה לר' יהוד' דס"ל שלח מעיקרא משמע, וטעם המקרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם, ועיקר קרא מצות עשה הוא, א"כ אי לא הוי מיעוטא למאורע דוקא הייתי אומר דדמי' הך מצות עשה לשאר כל המצות שמחוייבים לחזור אחריה' ולקיימם. אבל לרבנן עיקר קרא אינו אלא ל"ת, דלא תקח הוי לאו הנל"ע, ומשמעות הקרא לא תקח ואם לקחת שלח, וכיון דעיקרו אינו אלא ל"ת בודאי אין אנו צריכים ללימוד שאין צריך לחזור אחרי' כמו באינך לאוי הנל"ע, דאטו יגזול כדי לקים מצות השבה, כן במאורע ודאי אינו זקוק לקיים מצות שלוח שאינו לרבנן רק בעבר על הלאו. וממש כדברי אלה מצאתי להרב מהר"ח בנבשתי (מובא בס' לחם יהוד' להרב מהר"י עייאש פי"ג משחיטה) שהעתיק תשו' הרשב"א דסי' י"ח הנ"ל שאין מברכין על מצוה זו מפני שהיא מצוה הב"בע, ופי' הרב מהר"ח כוונתו שאין המכוון בכתוב לומר שקודם שיטול הבנים יקיים עשה דתשלח, אלא המכוון במקרא לומר שלא יקח האם על הבנים כדי שלא יעבור על הלאו, אלא שישלח האם ויטול הבנים ואם לקח האם אל הבנים יקיים מ"ע דתשלח, דלפי"ז כל שלא לקחה ונטל את הבנים ועזב את האם לא קיים מצות עשה, עכ"ד. אמנם הרב מהר"י עייאש שדא נגרא בדבריו אלה, דאי נימא דלרבנן ליכא שום עשה מעיקרא רק בעבר ולקח, ובסוגי' דחולין קמ"א מבואר דבשלוח הקן איתא לעשה ול"ת, מדפריך התם עשה ול"ת הוא הניחא למ"ד וכו', ותו לר' יהודה וכו', משמע דקושי' קמייתא קאי גם לרבנן וגם לדידהו צריכים לאוקמי בעבר ושקלה, והיינו משום קושי' דעשה ול"ת הוא. וכן על הרב כ"מ (פי"ג משחיטה הי"ט) שכ' דלרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה א"כ מעיקרא אין כאן אלא ל"ת לבד, ואם לקחה אין כאן אלא עשה לחוד, ומ"ש בסוגי' עשה ול"ת הוא, אינו אלא לר"י דשלח מעיקרא משמע. יעו"ש בכ"מ. ועליו כתב הרב מהר"י עייאש דסוגי' דחולין הוא תיובתא, דמדפריך ותו לר"י וכו', מבואר דהסוגי' אזלה גם לרבנן. וע"ש מה שדחה דברי הפר"ח בזה, לכן בחר לו דרך אחרת בזה, דלרבנן עשה דתשלח כולל שני זמנים, כולל מעיקרא וכולל לבסוף אחר הלקיחה, ואיכא מציאות לעשה קודם הלאו, ע"ש. וכ"כ במרכבת המשנה שם, ודאי אפי' לרבנן דס"ל ואם לקחת שלח גם קודם דעבר ושקלי' לאם חשיב עשה, דגם לרבנן שלח מעיקרא נמי משמע, שמצוה שיקחנה לשלחה וישלחנה, ודלא ככ"מ שהניח בצ"ע, ע"ש. ולא נייחא דעתאי הקלושה בדבריהם אלה, כי מצאתי לחד מרבוותא שכתב הפך דבריהם ממש, כי הריטב"א בחי' למכות ט"ז כ' וז"ל הנוטל אם על הבנים רי"א משלח ואינו לוקה, פרישנא טעמא פ' שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע כלומר לא תקח האם על הבנים אלא שלחה ואח"כ את הבנים תקח לך, וכפרש"י, ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דא"כ תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וכו' אלא דאמר לך ר"ל דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזלה, הלכך אע"ג דכתיב לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח. ור' יוחנן סבר דטעמא דר יהודה משום דאפשר לקיימיה קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפי' לר' יהודה. אבל רבנן פליגי ואמרו דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתבי' רחמנא לסוף, עכ"ד. הרי לפנינו מפורש יוצא מפי חד מגדולי הראשונים דלא כדעת בעל לחם יהודה ומרכבת המשנה. ובלא"ה אי כדברי האחרונים האלה דגם לרבנן עשה דתשלח מעיקרא נמי משמע, א"כ סברי דלאו שקודמו עשה אין לוקין עליו, א"כ ר' יוחנן דס"ל לאו שקודמו עשה לוקין עליו הוא דלא כרבנן. לכן נ"ל ביישוב עיקר קושיתם הנ"ל, דהא דאמרי הרשב"א והכ"מ דלרבנן אין העשה והלאו עומדים לפניו ביחד, היינו למ"ד קיימו ולא קיימו, דמעיקרא אין לפניו רק לאו לחוד ובעבר ולקחה אין לפניו רק עשה לחוד, אבל למ"ד בטלו ולא בטלו, שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים בטול עולם, א"כ גם לרבנן דסברי דשלוח הקן הוי לאו הנל"ע העשה והלאו עומדים לפניו ביחד לעבור עליהם כשיקח האם לטהרת מצורע או לקן יולדת, א"כ קושי' הגמ' עשה ול"ת הוא בין לר"י בין לרבנן, ואתירוצא דעבר ונטלה קפריך אלא למ"ד בטלו וכו' ותו לרבי יהוד' וכו'. ובזה אין אנו צריכים לומר דלרבנן הוי לאו שקדמו עשה כדעת האחרונים הנ"ל, ומ"מ אין מן הסוגי' תיובתא לראשונים, וגם יישובי על קושית החוות יאיר הנ"ל יבוא בזה על נכון. וראיתי בתשו' חכם צבי (סי' פ"ג) דברים קרובים לדעת בעל תשו' חו"י הנ"ל, שכתב המשלח האם והבנים ג"כ קיים מצות שלוח, כי מה שאמרה תורה ואת הבנים תקח לך הוא רשות כענין ששת ימים תעבד שאינו אלא רשות. וראיי' לזה מדתנן אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלוח שנא' שלח תשלח את האם, דקדקו לומר חייב לשלח ולא אמרו לא קיים מצות שלוח, וגם לא אמר אסור ליטול האם ולשלח הבנים, אלא לאגמורן דאף שמשלח את הבנים חייב לשלח האם, וכיון דחיובא לשלח האם אף לאחר ששילח הבנים קיים מצות שלוח דחיובא היינו מצוה, עכ"ד. הנה מלבד שדבריו הם נגד דעת התוס' והר"ן והרשב"א והרב"ח שהזכרתי למעלה שמבואר מדבריהם דלקיחת הבנים הוא חלק מן המצוה עד דכשאינו רוצה ליקח הבנים אין עליו מצות שלוח, אני תמה ממה דאמרי כשהאפרוחים טרפות פטור משלוח האם מדכתיב תקח לך ולא לכלביך (חולין ק"מ) ובתוספתא פ"י מבואר יותר, דאיתא התם נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טרפה פטור מלשלח, נטל את האם ואח"כ נטל את הבנים חייב לשלח נטל את הבנים ואח"כ נטל את האם פטור מלשלח. יעו"ש. הרי דמצות שלוח תלוי בלקיחת הבנים הראויים אליו, ואף שבשעת נטילת האם היו הבנים כשרים עדיין וחל עליו אז חיוב שלוח מ"מ בשנטרפו אח"כ פטור מלשלח. וכן ממלת תקח לך אנו למדין שאין שלוח האם נוהג במוקדשין שאינם מותרים לך כמ"ש הרמב"ם ספ"ג משחיטה (ושפיר אמר הרמ"ז שמזה עיקר הלימוד, דקרא דתשלח גופי' אצטרך לשאר דרשות ע"ש, ובלח"מ דחק עצמו בזה). עכ"פ מבואר דממלת תקח לך ילפי' דבר שאנו מצווים לשלח, וזה לא יתכן לומר אי כולי קרא ואת הבנים תקח לך אינו אלא רשות. ומצאתי בס' ברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ב) שהביא בשם ס' בית לחם יהודה שכתב במכילתא דרשב"י מבואר דצריך ליקח הבנים דוקא ובודאי דזו המצוה כתקנה ומאי דמשמע משנתינו דקתני נטל האם ומשלח הבנים חייב לשלח היינו לאשמעי' דאף אם שילח הבנים חייב לשלח האם ומקיים מיהא שלח תשלח את האם, אבל לעולם דלא קיים מצוה כמאמרה עד שישלח האם ויקח את הבנים, וכש"כ לפי גרסת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן והאגודה דגרסי במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח הבנים לא אמר כלום, דא"ש טפי עם מה דמוכח ממכילתא דרשב"י עיין בתשו' חתם סופר חא"ח סי' קי"ז: