הכתב והקבלה · שמות · פרק 34 · פסוק 6

ויעבר ה'. לא תאמין לשון ויעבר כמו עבור לפני העם, כי הש"י איננו גוף, ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר לומר שהוא עבר, אבל טעמו כאילו אמר ויעבר קול ה' על פניו, כי מצינו לשון העברה בקול, ויעבירו קול במחנה, ומלת ויקרא תחזור לקול (רמב"ם); ואין הדעת מתיישבת בהוספת תיבה בתורה כי התורה תמימה, והרב"ח פי' ויעבור מלשון והוא ירה החצי להעבירו, שהוא מושאל למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת, ומלת על פניו כנוי לבורא ית', וטעמו שהבורא ית' העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בפנים ששאל עליה באמרו הראני נא את כבודך, העביר מדעתו השגה זו והעבירו לענין אחר לידיעת התוארים; ולפי' הי' ר"ל ויעבר בהפעיל. ול"נ כי ויעבור הוא לשון התגלות (פעראָפפענבארטע זיך), כי מצאנו לשון העברה לענין התפשטות, כמו ואצבעותי מור עובר כלומר מור המתפשט בריחו, וכן ועבר עליו רוח קנאה שתתפשט המדה להתגבר בגוף, וכן (שמואל א ב׳:כ״ד) השמועה אשר העם מעבירים. והוא ית' נקרא אל מסתתר, שצמצם שכינת כבודו והסתירה, וכשברצונו ית' לגלות מעט מאור כבודו, המצומצם מתפשט, והמוסתר מתגלה, ושפיר הונח על ההתגלות לשון העברה שענינו התפשטות, וכמ"ש בלשון וירד ה' על הר סיני. וטעם על פניו, על פני השגתו ודעתו (איינזיכט), וזהו ג"כ המכוון בלשון אעביר כל טובי, בעבור כבודי, כלומר אגלה כל טובי. ואם נפרש לשון העברה כאן כלשון מעבירים עם ה' (ש"א ב') שפי' מוציאים ומודיעים ברבים, דומה ללשון אשכנזי שיאמר (ערפאהרען) על התודעות הדבר, ומזה אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, בפ' נצבים, שאינו כפל לשון, כי הראשון הוא העברה ממקום למקום (דורכגערייזט), והשני לשון התודעות (ערפאהרען), יהי' גם מאמר ויעבר ד' על פניו מענין זה, וחוזר על משה, כלומר הוא ית' התודע על פני משה וטעמו משה השיג בדעתו את מדותיו ית' (ער ערפוהר דיא גאָטטהייט אין זיינער איינזיכט), לכן קרא הוא ה' ה' אל רחום וגו'. וכן בפרקי דר"א פמ"ו איתא התחיל משה צועק בקול גדול ואמר ה' ה' אל רחום וגו'. וכן בתרגום ירושלמי הסב קריאה זו אל משה. כי אמר שם וצלי משה ואמר ד' אלהא וכו' (ביאור שלש עשרה מדות עמ"ש בפ' שלח):

ורב חסד ואמת. חסד הוא מתנה שאין החיוב בו, ואמת הוא הגמול על מה שעשה נגדו, והוא מחוייב, והנה חסד הוא גדול באיכות אבל לא בכמות, כי הנותן בתורת חסד לא יתן הרבה, אבל הגמול הוא לפי החיוב, אמנם הוא ית' מה שהוא נותן בתורת חסד הוא ג"כ רב והרבה, ואח"כ משלם הגמול, והיינו עוד יותר, כי אם בחסד כן ע"כ באמת הרבה יותר, לכן אמר תחלה ורב חסד ואח"כ ואמת (הגר"א):