הכתב והקבלה · שמות · פרק 10 · פסוק 23

ולא קמו. רבים יתמהו הלא אין מדרך החושך לאסור את האדם במאסר עד שלא יוכל לקום ממקום מושבו, גם עורים יגששו וילכו בחשך, ואם היה מסבת אידים וקטורים מכופלים שהעבו את האויר עד שלא יוכלו לקום, א"כ איך שאפו רוח הלא כרגע ימותו מאפיסת רוח הנשימה, ואין לומר כהרלב"ג שהיו מוכרחים לסתום נקבי האף והפה בדרך שלא יכנס זה האויר האיד הקטורי תוך גופם וימיתם, כי איך יחיו בסתימת נקבי אף ופה שלשת ימים, לכן אמר רנ"ו באמת התורה סתמה דברי', אבל בקבלה הדבר מפורש, כי המשורר אמר (תהילים ע״ח:מ״ט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, ענין משלחת מלאכי רעים שאמר המשורר הוא בעצמו מה שאמר בספר חכמת שלמה (פ' י"ז), וישמו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכי רעים זועפי פנים נראו למו, הנה נחרדו מחזיונות זרות שראו והם מראות משונות שנראו למו להבעיתם, ומזה יצא לבם מרוב פחד אפס כחם עד שלא יכלו להתנועע ממקומם, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבואנו, שלא ימוש ממקומו מרוב חרדת לב, ולכן לא קמו איש מתחתיו כל זמן החשך כי לא קם באיש רוח, עכ"ד. ולדעתי ענין זה עצמו מבואר במלת מתחתיו שאמר קרא, שאין פירושו ממקום מושבו, אבל הוא שם דבר מן תחת, ע"מ תבל תמם, אלא שנפתח בעבור החי"ת כמשפט, כענין תחת גערה במבין (משלי י״ז:י׳) שפי' כמו חתת, וכן תחת און ראיתי אהלי כושן (חבקוק ג׳:ז׳), פי' רוו"ה ענין חתת, פחד, ובהלה (טאָדעסאנגסט), וכן התחת אלהים אני דיוסף תרגמו אונקלס ויב"ע דחלא וכן תרגמו ר"ס גאון (ובחנם השיג עליו הרמ"ד), וכן פי' שם הרלב"ג, וה"א דהתחת היא ה"א אמתית כמו הנגלה נגליתי, ע"ש. וכן מלת מתחתיו כאן פירושו מסבת פחד וחרדה שנפלה עליהם מתמונות זרות, והמ"ם היא מ"ם הסבה (דעס אנגסטעס וועגען); ויתכן שאין מובן מלות ולא קמו, מניעת יכולת עמידת הרגלים, אבל כמו שיורה לשון נפילה על נמיכות ושפלות הרוח מפני הדאגה והחרדה, כענין אל יפול לב האדם עליו (שמואל א י״ז:ל״ב), כן לשון קום הוא אמוץ הלב בלי פחד ואימה, כמו ואולך אתכם קוממיות, כושל יקימון מליך (איוב ד׳:ד׳), וכענין וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש (יהושע ב׳:י״א), וענין ולא קמו איש מתחתיו, נמס לבבם בקרבם ונפל רוחם בתוכם מסבת החתת והחרדה מחזיונות בלהות. ואתה תראה שבמליצה זו השתמש איוב ג"כ, באמרו (ל"ד כ"ו) תחת רשעים ספקם במקום רואים, כי ידבר שם מעונשי מצרים ואמר, רגע ימותו וחצות לילה יגועשו והפך לילה וידכאו וע"ז סיים תחת רשעים ר"ל חתת וחרדת הרשעים האלה אשר נפל עליהם בעת החשך היא הכה אותם וספקם, במקום ששאר אנשים אשר בשכונתם היו רואים, וכעדות התורה ולכל ישראל היה אור במושבותם. ויורה על אמתת פירוש זה המקף המחבר מלות תחת-רשעים יחד:

במושבותם. אין הכוונה על ארץ גשן, שהרי תמיד זכר ארץ גשן, בערוב (לעיל ח') ובברד (לעיל ט'), ואמר כאן במושבותם שהוא שב על המצריים, להורות לנו שלא היה חשך על הארץ, אלא המצרי יושב באפלה, ועליו ועל כסאו היה אור, ולכן היה לבני ישראל אור במושבותם של המצריים, אבל בארץ גשן היה ג"כ חשך, כי מצריים רבים ישבו בארץ גשן בתוך בני ישראל ועליהם עבר כוס, כי לא היה בזה היזק לישראל שראו אור בשבתם סמוך להם משא"כ שאר המכות אילו באו בארץ גשן היו מצערים גם לישראל, גם לא היו יודעים שהבדיל ה' בינם ובין ישראל כי בשאר המכות נצלו גם מצריים רבים, משא"כ מכת החשך אעפ"י שבא גם בארץ גשן ידעו כי רחם ה' על ישראל, שהרי שמעו קולם שמחים וטובי לב (רנ"ו):