הכתב והקבלה · דברים · פרק 4 · פסוק 24

אש אכלה. ר"ל כאש אוכלה, כי אצל ע"א קנאתו תשרוף כאש, כ"כ המפרשים, ואונקלס ויב"ע תרגמו מימרי' אישא אכלא, הרחיקו את ההגשמה, וי"מ שר"ל כמו שעיקר אחיזת האש הוא בעצמיים הרכים והנוחים ואשר חלל (הפאָרוס) שלהם מרווחים והאש באחיזתו אותם יכלה לחותיהם ויחליפם לעצם אחר, כי יעבור חיש מהרה בתוך חלליהם ויעשה מהם קטור דק המתעצם באויר הזך, כמו כן אחיזת השכינה האלהית היא באנשים המכלים תאוותיהם וגשמיותיהם, והאש האלהית ההיא תחליפם ויחלופו לעצם אחר רוחני, כך מצאתי בשם קדמונים, אמנם לא התבאר מדבריהם התקשרות מקרא זה עם מה שלפניו ועם מה שלאחריו אל קנא, לכן יתכן לדעתי בכוונת הקרא זה להודיענו סיבת מניעת ע"א, כי העליון יתברך רוצה בבני אדם וחפץ להדבקם, כי ידענו שהשפעה האלהיית תושפע על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה זו והוא לא יחרוש ולא יזרע, אף אם ימטיר ה' מטרת עוזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחרי שלא חרש ולא זרע, והוא מונע מעצמו הטוב ההוא שלא הכין עצמו לקבל, כי כשנגזר על האדם טוב מה אינו נגזר עליו רק בהיותו במדרגה ידועה מכשרון מעשיו (עיין בעקרים מ"ד פי"ח), ולזה נמנעה העבודה לכוכבים ולמזלות, כי אין בידם להרע או להיטיב רק לפי מה שיגזר טבעם לא מצד רצונם, אמנם ההשפעות המגיעות ממנו ית' הן מצד רצונו, שיש בידו לעשות דבר והפוכו, ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי' רק שיכין עצמו לקבלת ההשפעה ע"י עבודה והתפלה אליו, והוא מגודל הפלגת חסד ה' על ברואיו מאהבתו אותם להיותם יצורי כפיו ית' להשפיע בם טובו בהיותם מוכנים לקבל, וכבר ידבר המשורר בד"מ מגודל אהבת ה' לעובדיו, ואמר בשיר הקדש (שה"ש חי"ת) רשפיה רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', הנה המשיל תוקף האהבה וגבורתה שבינו ית' לעובדיו לאש הבוער בלב איש שאין בכח שום דבר לבטלה, ומאש האהבה זו אמר כאן. כי ה"א אש אוכלה. אמר שהאש האוכלת בדבר הוא לפי כמות הכנה הטבעית שבו אל קבלת האש, כי הדבר אשר בכח טבעו הרבה חלקי אש בו השלהבת מתאחזת קל חיש מהרה, ובדבר שאין בכח טבעו רק מעט חלקי האש אין השלהבת מתאחזת בו כ"כ מהרה, ככה אהבתו ית' אל עובדיו להשפיעם מטובו ומחסדו הגדול הוא כפי מה שהכינו נפשותם אל קבלת הטובה, והנה מבחינה זו אין העבודה ראוי' אלא אליו ית' לא לזולת שהזהיר עליו במקרא שלפני זה; והוסיף לתת טעם וסבה למניעת ע"א להיותו ית' קונה שמים וארץ עז"א אל קנא כלומר הוא אל ר"ל בעל כח וגבורה והיכולת בידו לשנות כחות הכוכבים המשפיעים, והוא קנא ר"ל קונה ובורא כל, אמנם כחות הכוכבים אינם מעצמן רק ממנו בעל כח האמתי, ולזה טוב לך לפנות אל הגבוה על כל הגבוהים ולא על מה שתחתיו (וענין אל קנא מבואר היטב ביתרו בעשרת הדברות); וראיתי לרבותינו במדרש שוחר טוב (תהלים נ') אל אלהי' ה' (דבר ויקרא ארץ) למה הזכיר שמו של הקב"ה שלשה פעמים ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו וכו' וכן הוא אומר כי אנכי ה"א אל קנא וגו' יעו"ש, מבואר שפירשו מלת קנא מענין קונה שמים וארץ ענין בריאה (עמ"ש בראשית בקניתי איש את ה'), ולפי המבואר (בנשא בוקנא את אשתו, ובפנחס בקנאו את קנאתי) שלשון קנא הוא בארמי הצורף והמזקק את הכסף מכל סיג ופסולת, יעו"ש, יש לפרשו גם כאן בדרך זה, לפי המבואר בדרך רבותינו בפסוק כל אמרת אלוה צרופה, וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או מזיקו מה איכפת ליה בין אוכל טהורות או טמאות הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שפירושו כמ"ש רמב"ן (בכי תצא בשלוח הקן) שיהיו הבריות צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות הרעות ומדות מגונות, אבל יהיו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. יעו"ש. ובדרך זה מאי איכפת לי' להקב"ה אם מקבלים בני אדם עליהם עול מלכותו וממשלתו ועובדים אותו, או מוציאים א"ע מרשותו ועובדים לאמצעיים כענין אם חטאת מה תפעל בו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו, וגם ע"ז נאמר לא נתנה אלא לצרף את הבריות שיהיו צרופות ומזוקקות בלתי סיגי שבושי הדעת, אבל יהיו נקיי הנפש ומכירי האמת, וזהו קנא שאמר כאן אחר אזהרת ע"א, שהוא רוצה לצרף ולזקק אתכם שתהיו טהורים מכל דעות נפסדות שמשתבשים בהם אלו העובדים לכמו אלה, ולפי"ז אם יהיה המובן בשם קנא ענין הצירוף והזקוק, יצדק מה שקדם אליו תאר אש אוכלה, כי האש הוא המביא לידי זקיקה וצריפה. ואם ישים הקורא את עין בחינתו במה שכתבנו בתחלת בראשית בביאור מלת ברא שעיקר מובנו הברירה יבין ג"כ ענין הבריאה והצירוף המשותף במלת קנא: