הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 2

מקראי קדש. מערעי קדיש כ"ת אונקלס ויב"ע, הרמב"ן הבין כוונתם שהוא מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים לשון מאורע, והמכוון בו בכל יום שיארעו הימים האלה תעשו אותה קודש, ושפיר השיב עליו רנ"ו דאם כן מה מלמדנו והכתוב עצמו קבע כל אחד במועדו; ונראה לי בכוונת המתרגמים שהוא מלשון מקרה אשר הוראתו הכנה והזמנה גם לדבר מיוחד וקבוע, והקריתם לכם ערים דתרגומו ותזמינון, וכן פירש"י לשון הכנה והזמנה כמו הקרה ה' לפני הכין והזמין, וכן הקדיש קרואיו (צפני' א'), תרגומו ערא מזמנוהי, ופירוש מקרא קדש הכנה והזמנה אל הקדש, ר"ל שיכין האדם את לבו אל קדושת ימים אלה ויעשה ציור ורושם בנפשו מתוכן הוראתם, ויתן דעתו ומחשבתו אל היסודות אשר עליהן הטבעו והונחו הימים הקדושים האלה, וקרוב לזה אמרו במכדרשב"י מקראי קדש זמנין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרה בי' בגין דיתקדשון כלהו, ואמרו במכדרשב"י (בשלח ד' מ"ז), מקראי קדש כלומר זמינין כמה דמזמנין אושפיזא לביתי', וע"ד וקראת לשבת עונג, דיזמין ליה כמה דמזמנין אושפיזא בפתורא מתקנא בביתא מתקנא כדקא יאות במיכלא ובמישתא יתיר על שאר יומין וכו', מאן דמזמין אושפיזא, ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא וכו', ובשבח במלי דשמיא ובקדושה דיומא בעו לאתערא ולא במלה אחרא. והנה רבותינו בספרי (פינחס פיסקא קמ"ז), אמרו מקרא קדש ארעו במאכל במשתה ובכסות נקיה, ארעו פי' בז"ר לשון סימן יסיימוהו, ובז"א פי' לשון הזמנה, ויפה פירשו, כי באמת אין שנוי המאכל והמלבוש עיקר המכוון בשבתות ובמועדים, כמאמרם ז"ל לא נתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא לעסוק בהם בתורה ובמצות, אבל הם סימנים ואותות לעינינו להזמין ולהכין בם את נפשותינו אל קדושת הימים, כי זה כלל גדול בתורתינו שהאדם נפעל כפי פעולותיו (כמ"ש הרא"ה במצוה ט"ז צ"ה), ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפי' רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות ואפילו שלא לשם שמים, מיד יטה אל הטוב ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וכן להיפך צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, עד"מ שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת כי כל אדם נפעל כפי פעולותיו, לכן אמרו רבותינו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, כדי להתפיס כל מחשבותינו ולהיות בהם כל עסקינו, ומתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד, ככה הוא בשנויי המלבושים והמאכלים בשבתות ובמועדים, מפעולה זאת תתעוררנה המחשבות הטהורות בלב להטהר ולהתלבן בנפש אל קדושת היום להבדילו משאר הימים ביתרון מעלה, להפנות מכל מחשבות הזמן ולתת בו עונג לנפשותינו בדרכי הש"י, וזהו עיקר הקדושה, ולכן היה מנהג ישראל ללכת בהם אל הנביאים לשמוע דבר ה'. ורש"י בפ' (בא י"ב ט"ז), כתב בשם המכילתא מקרא קדש קרא אותו קדש לאכילה שתייה וכסות, באמת אין לשון זה מכוון עם לשון המכילתא שלפנינו שם, ע"ש. והרב בצד"ל הרבה לתמוה ע"ד רש"י בזה, ע"ש. והרמב"ן כתב כאן ורז"ל אמרו ארעם במאכל במשתה בכסות נקיי' כלומר שלא יהא מקום אצלך כחוק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קודש לשנות במאכל ובמלבוש מחול לקודש, ע"כ. ולא הטעים לנו הרב ז"ל בזה את דברי רבותינו כדרכו בשאר המקומות. אמנם בת"כ כאן הגרסא, מקרא קדש קדשהו, במה אתה מקדשו במאכל במשתה ובכסות נקיה, וכן הגי' הגר"א במכילתא לפ' בא; כוונתם בזה לדעתי, שלא תהיה הכוונה במאכל ובמשתה להנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה לכוונת הערב לבד, וללבוש בגדים נאים רק להתכבד, אבל יכוון להרחיב בהם את הנפש להבריא את גופו והמשך מציאותו אל השלמות, כדי שישארו כלי כחות נפשו שהם אברי הגוף שלמים, ותהיה היכולת בנפשו להתעסק מבלי מונע במעלת המדות השכליות המביאים אל עבודת הקדש, וכן בבגדים הנאים רק להרחיב נפשו שתהיה בהירה וזכה לקבל חכמת התורה, כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת ענין הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש ואז ישוב למזגו השוה, כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון ענינים הנאים עד שתסור ממנו הלאה, כמ"ש הרמב"ם בחמישי לשמונה פרקיו, וסיים שם שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזעיר ואחר הרגל גדול, וכישזדמן מציאות האדם שזה ענינו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, ר"ל שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם אהבת הש"י לבד לעבוד עבודתו בקדש ולא יעשה מעשה קטן או גדול רק כשהפועל ההוא מביא למעלה או למה שמביא למעלה, ויחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה אם יבא אל התכלית האמתי הלזה ואז יעשהו, ע"ש דבריו; הנה ליוקר המעלה הזאת ולגודל קושי השגתה, נצטוינו להשתדל בהשגתה לכל הפחות בשבתות ובמועדים המיוחדים להיותינו בהם פנויים מכל עסקי העולם ועניני חול, לשום בם נגד עינינו להתנהג בדרך הקדש הלזה לקדש עצמנו בדברים המותרים, ועז"א מקראי קדש לדעת רבותינו. ולפי"ז טעם מקרא קדש (אויפרוף צור הייליגונג), כאלו הנפש קורא בקול אל כחות הפנימיות לאמר. כלנו יחד נלכה בדרך הקדש, כלנו כאחד נהיה נכונים לעבודת הקדש, כלנו נתעלה למעלות הקדש. - והנה הא דילפי' בתלמודא דידן (שבת קי"ג) מקרא דנביאים, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, ואמרו (שם קי"ט), כבדהו ליה"כ בכסות נקיה מקרא דנביאים ולקדוש ה' מכובד, וכן (ביצה י"ד) וקראת לשבת ענג, בשבת בעי' לכם, ובעצרת דמשום יומא שניתנה בו תורה הוא, אע"ג דלרבותינו בספרא וספרי ומכילתא נכלל כל זה בלשון שאמרה תורה, מקרא קדש, קדשהו באכילה שתיה וכסות נקיה ? אין בזה התנגדיות וסתירה, דבאמת כ"ע מודו דכלהו מקרא דמקרא קדש איתנהו; אמנם הזכירו קרא דנביאים, לפי שמבואר בו יותר, ובלא"ה יש הבדל גדול בין לשון כבדהו דתלמודיים, ובין לשון קדשהו לרבותינו דספרא, דכבדהו הוא גשמיות המצוה, וקדשהו הוא רוחנית המצוה, כמבואר במה שקדם; ובזה נתיישב מה שהרב בעל צדה לדרך הרבה לתמוה בזה, כאלו מאמרי התלמוד מקרא דנביאים סותר למה שפירש"י קדשהו במאכל במשתה ובכסות נקיה, והניח בצ"ע, ומן התימה עליו שלא הזכיר כי דברי רש"י אלה מקורם מן הספרא וספרי ומכילתא, גם לא זכר מתלמודא דידן (כריתות ז'), קראו מקרא קדש שפי' התוס' לענין כסית נקיה, דמבואר דלא פליגי אהדדי. ודע שהרמב"ן פי' מקרא קדש להיות נאספים ונקבצים בבית אלהים ביום המועד לקדשו בפרהסיא בתפלה והלל, וזה כפירש"י (בשבועות י"ג); וכבר תמהו שם בתוס' עליו דלא אשכחן ברכות ביה"כ דליהוו דאוריי', ופי' בשם ר"ת מקרא קדש לשבות ממלאכה מחמת קדושת היום לא מחמת עצלות או מפני שאין לו מלאכה (ע"ש ריטב"א), והרנ"ו פי' מקרא קדש לקרוא את המועדים בשמות של קדושה, שבת להשם, חג המצות להשם, וכן כלם; הנה לפי מה ששמענו מפי אבותינו מימי קדם לקרוא שמות המועדים בלתי התלוות שם קדש עמהם, יהיה הפך המצווה עלינו, והרמ"ד פי' מקרא קדש לפרסם ברבים שהימים האלה הם קדש, בשבת ע"י התקיעות, ובימים טובים ע"י שלוחי ב"ד, ולפי' מיום שנתבטלו התקיעות ושלוחי ב"ד אנו מבטלים מצוה המפורשת בתורה, והנכון כפי' רבותינו: