הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 10

לא יחליפנו. סתם חליפה הוא מגרוע למשובח ממנו, כמו שקמים גודעו וארזים נחליף, שקמים הם הגרועים באילנות וארזים המשובחים, וקוי ה' יחליפו כח, קשתי בידי תחליף, ויחלף שמלותיו, ומזה בבוקר כחציר יחלוף לערב ימולל ויבש, אין פי' בבוקר כחציר יעבור ויסור מן העולם דאם כן איך לערב ימולל ויבש אחר שכבר בבוקר חלף והלך לו, אבל פי' בבוקר כחציר יצמח ויחלוף כח, וכפל דבריו עוד בבקר יציץ וחלף ר"ל וחלף כח, ולערב ימולל ויבש; אמנם ענין התמורה הוא בהפך שסתמה ממשובח לגרוע כמו כבודם בקלון אמיר, וימירו את כבודה בתבנית, המיר כבודו בלא יועיל, חלק עמי ימיר, האויב ימיר חלק עמי הטוב ברע ממנו, וריחו לא נמר מטוב לרע, נמר נפעל משרש מור; ועתה מפרש האחרון תחלה, טוב ברע, הוא פירוש ללא ימירנו, ורע בטוב, ללא יחליפנו, וראיתי מי שנדחק למצוא הבדל אחר בין חליפין לתמורה ואין צורך (רל"ש). ולרבותינו (תמורה ט') לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו. ולכתב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אותו, אי כתב הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלילקי אבל מימר דתרוייהו קמקדיש להו אימא לא לקי קמ"לן. האי בשל אחרים היכי דמי מי מתפיס בדבר שאינו שלו, בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידי' וכגון דאמרי מארי' דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר. ע"כ. מפשטן של דבריהם יראה דלשון חליפין הוא בשל אחרים, וכוונתו שתצא בהמת הקדש לחולין, ולשון המרה הוא בשל עצמו וכוונתו שבהמת הקדש תשאר בקדושתה. אמנם כשנדייק היטב בדבריהם יראה שאין כוונתם בזה להחליט, הא'. דכמה מקראות יורו דלשון חליפה גם בשל עצמו, כמו ויגלח ויחלף שמלותיו, החליפו שמלותיכם, וכן לשון תמורה בשל אחרים, כמו וזאת התעודה בישראל על הגאולה ועל התמורה' הב'. אם לשון המרה אינו רק שתשאר בקדושתה ולשון חליפה שתצא מקדושתה, אם כן מאי קמסיים חלמוד' דמחליף בשל אחרים מיירי באמרו כל הרוצה להמיר, מאי אהני באמירה זו, הא לא הרשהו רק להמיר להשאירה בקדושתה, והיאך יכול להחליפה דהיינו להוציאה מקדושתה, הג', מדאמרי' (תמורה ה' ב') לאביי דסובר כל מילתא דא"ר ל"ת אי עבד מהני אצטרך והי' הוא ותמורתו דלא נימא שתצא זו ותכנס זו, ואי לשון המרה אינו רק בדאקדיש תרוייהו, הא קרא קאמר ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו, והיינו בדאקדיש תרוייהו, ואיך נילף מני' לכשכוונתו שתצא זו מקדושתה, מה שאינו בלשון המרה. הד'. מדתנן במתני' (תמורה כ"ו ב') זו תמורת זו זו חליפת זו הוי תמורה זו מחוללת ע"ז לא הוי תמורה. ואי לשון חליפה אינו רק שתצא לחולין. א"כ מאי שנא חליפת זו ממחוללת זו, ומנל"ן דבחליפה זו הוי תמורה, הא במקרא אינו מפורש דהוי תמורה רק בלשון המרה לא בלשון חליפה. הה'. במתני' (דמנחות ע"ט ב') קראו בשם חליפה לבהמה שהופרשה תחת הנאבד. מכל הלין מבואר שאין הבדל בין לשון חליפה ללשון המרה, ובכל אחד משתי לשונות אלה נכלל לישנא דאחולי לחלל ההקדש. ובאמת גם בשאין כוונתו שתצא זו מקדושתה, מ"מ חלול מעט אית בה, שמשמש אותה כדי להמשיך ולחדש קדושה בבהמת חולין דומה למה דאמר רב (שבת כ"ב) אין מדליקין מנר לנר דקמכחיש מצוה, דמחזי כמאן דשקיל נהור' ושואב קצת מלחלוחית שומנו, הכא נמי, כיון שבידו להקדיש בהמת חולין שלו בפני עצמו, ואינו עושה כן, רק מוליד בה קדושה באמירת זו תחת זו, בזה ממשיך ומחדש בה קדושה מחמת בהמת ההקדש, הוי כממעט ומכחים קדושת הראשונה ומוסיפה באחרת, ודבורו בזה הוי מעשה, דמטעם זה הוי תמורה לאו שיש בה מעשה דבדבורו עבד מעשה לחדש ולעשות בהמת חולין להיות קדש (כבתמורה ג' ב'). וכדאמרי' בעלמא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. (ואף דטעמא דאכחושי מצוה נשאר שם בשבת בקושי' כבר כתב הרב בפני יהושע שזה אינו רק לר"ש דס"ל דמנורה של פרקים ומחובר הוי, אבל למ"ד דלא הוי קבוע יש מקום לטעמא דאכחושי מצוה. ע"ש. ונראה דאפי' לשמואל דהתם דלא חייש לאכחוש מלוה, באכחושי קדושה מודה, דקדושה חמירי ממצוה, כבמגלה (כ"ו ב') תשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין, וגם בקדושה עצמה יש הבדל בין קדושת מזבח לקדושת בדק הבית, דקדשי בדק הבית אין עושין תמורה, וקדשי מזבח עושין). ובזה נפק לן טעמא דגם בממיר טוב בטוב לקי, אף על גב דתרוייהו קמקדיש להו, דמכל מקום אכחושי קדושה איכא. לפי זה מבואר שאין חילוק בין מתכוין להוציא הראשונה מקדושתה, בין מתכוין להשאירה בקדושה דמכל מקום אית בהו חולין ועבר אלאו דלא ימיר, והא שהזכירו רבותינו ענין יציאת הראשונה לחולין בלאו דלא יחליפנו, והשארת ראשונה בקדושתה בלאו דלא ימיר, לא יצא להם זה מלשון חליפה והמרה, אלא משנויי הכנויים דבהנך תרי לאוי יצא להם כן, מדאמר בזה לא יחליפנו, הכנוי מחובר לפעל במלה אחת, ובזה אמר לא ימיר אותו, מלת הכנוי בפני עצמו, והבדל גדול יש בין זה לזה, דבאומר על ככר שבועה שלא אוכל אותה חייב בשאכל רק כזית ממנו, ובאומר שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כלה, דבלשון לא אוכלנה, (בכנוי מחובר לפעל) משמעותה אכילה כללית וכולל כל הככר המונח לפניו, ובלשון לא אוכל אותה (בכנוי הנפרד לעצמו) משמעותה אכילה פרטית ומצומצמת, וגם כזית בכלל. (ערמב"ם פרק ד' דשבועות ה"ג ובכ"מ שם. ועי' מה שכתבתי בבא, ואכלתם אותו בחפזון, על מצות ומרורים יאכלוהו. ובמשפטים ולא ישמרנו בעליו. ובפ' וישב ולא יכלו דברו לשלום) הכא נמי מדאמר לא יחליפנו (בכנוי מחובר לפעל) יורה על הכללית והיינו שמתכוין להוציא כל הבהמה כולה מקדושתה, ולא ימיר אותו (במלת הכנוי בפ"ע) יורה על צמצומו על פרט וחלק ממנו, והיינו שאינו מתכוין להוציא כלה מקדושתה רק להמשיך מקדושתה גם לאחרת, שאינו רק אכחושי קדושה כאילו ממעט חלק קדושה מזו ומוסיפה באחרת. אבל בלשון חליפה והמרה עצמו (בלתי הסתכלות על חבור כנוייהם) אין הבדל ביניהם, ושניהם יורו לאסור להמשיך ולחדש קדושה בבהמת חולין על ידי בהמת הקדש, בין שמתכוין להוציא ההקדש כלה לחולין, בין שמשאירה בקדושתה רק מכחיש ומוריד קצת ממנה, ובא כפילת הלאו להגדיל האיסור לעבור עליו בשני לאוין. וכן הא דאמרי רבותינו לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו, אין זה מהם למאמר מוחלט (כמבואר במה שקדם) ולא אמרו כן רק מדדמי להדדי, כי אחרי שבלא יחליפנו מחמת חבור הכנוי לפעל משמעותו שמוציא כל הבהמה מקדושתה, שבזה מתכוין לשנות הבהמה מרשות גבוה לרשות הדיוט, נקטו נמי בדדמי ליה כמי שמחליף דבר בחברו, שמשתנה הדבר מרשות זה לרשות אחר. ובלא ימיר אותו, שמסבת פירוד מלת הכנוי משמעותו על פרנו המצומצם שאינו רק אכחושי קדושה, ואין בזה להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט, נקטו נמי בדדמי ליה כמי שמחליף דבר בדבר בשל עצמו שאין כאן השתנות רשות. אבל בלשון חליפה והמרה עצמו אין הבדל גם לרבותינו בין בשל אחרים בין בשל עצמו. (ואפשר שמטעם זה אמר קרא במעשר לא ימירנו ואם המר ימירנו, בחבור הכנוי לפעל, להורות גם בלשוו המרה על הכלל כשכוונתו שתצא כלה לחולין). וסעד גדול לכלל דברים אלה הם דברי הרמב"ם שלא אמר בחבורו (ריש תמורה) רק כל הממיר עובר בשני לאוין, ואם איתא דדברי התלמוד הם דוקא, היה לו להעתיק כדרכו בכל מקומות חבורו, דשני אזהרות אלו הם לענינים חלוקים, לא יחליפנו בשל אחרים, ולא ימיר בשל עצמו, אלא ודאי שדעתו דדברי התלמוד הם לדוגמא ולאו דוקא, ותרי לאוי בחד ענינא להגדיל איסורו לעבור עליו בשני לאוין. ובדברים אלה מיושבים גם דברי התוס' התמוהים שכתבו ריש תמורה בחד תירוצא, דכל הממיר לקי שמונים דתרי לאוי נינהו, ותמה עליהם הרב בלחם משנה (ריש הלכות תמורה) שהם נגד ברייתא (דתמורה ט') דתרוייהו צריכי, וכמו שכתב תוס' עצמם באידך תירוצא, ע"ש. ולדברינו הא דשל אחרים ושל עצמו הוא לאו דוקא. ובזה ניחא נמי מה שנתקשה הרב פרי מגדים בספרו ראש יוסף ריש חולין, שכתב דבשלמא בממיר שאומר שתיהן קדש, תרוייהי מקדש קדשי וקרא מלא כתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו, אלא במחליף שאומר תצא זו ותכנס זו וכיון דלא אהני מעשיו שאין הקדש תם יוצא לחולין בלא מום, אימא דהוי חולין כדמעיקרא ולא קדשי כלל, בשלמא לאביי דאמר בתמורה כל מקום דא"ר ל"ת אי עבד מהני ניחא, דעל כרחך האי יהיה קדש אמחליף קאי, דהכי פריך התם בתמורה לאביי האי יהיה קדש למ"ל הא בעלמא נמי מהני, ומשני הו"א תצא זו ותכנס זו, ע"ש. והיינו למחליף דאי לממיר מהיכי תיתי תצא זו הא איהו תרוייהו קמקדיש להו, אלא אחילוף הוא דכתיב דהו"א תצא זו. אלא לרבא דאיצטרך לגופא דבעלמא מהני, אם כן אימא דבמחליף לא מהני, עכ"ד. ולדברינו האי תצא זו שאמרו רבותינו אינו בלשון חליפה עצמו רק מחבור הכנוי אליה, ובאמת גם בלשון תמורה נכלל בין שכוונתו להשאירה בקדושתה בין להוציא כלה מקדושתה, לכן בעשה ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו, כלול הכל, ואף על גב שהתכוין להוציאה כלה גם כן העשה דתרוייהו קדשי. והנה בדברי תוס' הנ"ל דבממיר לקי שמונים דהוו תרי לאוי, נתקשה מהרש"א ריש חולין למה ילקה שמונים הא אמרינן בפרק קמא דתמורה דלא יחליפנו ולא ימיר הוי תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, אם כן אהנך תרתי לאוי לא לקי אלא חדא זימנא, דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה, ע"ש שהניח בצ"ע. ונראה לי דהתוס' אזלו לשיטתם שכתבו (יומא ל"ו ד"ה לאו דנבלה) לאו דטרפה לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו, דבלאו כולל גם קדשים, מה שאין כן עשה דלכלב תשליכון, ע"ש. מבואר דעתם שאם הלאו כולל והעשה אינו אלא פרטי לוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה, כיון שיש פרט אחד שלא ניתק לעשה, הכא נמי כמו דלקי על לאו חד דלא ניתק לקי נמי על לאו דלא ניתק. ועתוס' (חולין פ"א ד"ה הנח למחוסר זמן) דהך דתמורה לא הוי ניתק גמור דאין כאן מעשה לתקן הלאו דמאליו קדוש. וראיתי להרב בצאן קדשים ריש תמורה שכתב דהך לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו דתמורה ט' תלי' בתרי תירוצא דתלמודא, ע"ש שמיישב בזה דברי התוס'. ולדעתי דחוק לומר כן, דלא הוי שתק תלמודא מלמימר הכי. ואת הנראה לדעתי כתבתי:

טוב ברע. טוב דחולין ברע של קדש, רצה לומר בבעל מום של קדש. רע בטוב, רע דחולין בטוב של קדש רצה לומר בתם של קדש, ואם המר ימיר יהיה תמורתו קדש, דבעל מום עושה תמורה, וגם על בעל מום חיילא תמורה, דכתיב או רע בטוב דמשמע בעל מום דחולין בטוב של קדש שהוא התם (קרבן אהרן בת"כ), והוא למה שכתב (תמורה ט') קל וחומר הוא, ומה טוב ברע (פירש"י טוב של חולין ברע של קדש), דעלויי קא מעליה ליה; אמנם למה שכתב (בכורות י"ד) השתא רע בטוב אמרת לא (פירש"י שלא יביא בהמת חולין תמימה אצל בהמת קדש בעל מום), טוב ברע מבעי וכו', מבואר כי פי', רע בטוב, רע דקדש בטוב דחולין, וטוב ברע, פי' טוב דקדש ברע דחולין; ובדברי תוס' (תמורה ט' ד"ה שנאמר, איזהו), ישנם גרסאות מתחלפות בזה, עי' שם בברכת הזבח ובצאן קדשים; ומה שקרא את הבעל מום בשם רע, אמרו בת"כ, ע"ש הכתוב לא תזבח לה"א שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע: