הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 18 · פסוק 6

לא תקרבו. אמרו בת"כ אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדתה לא תקרב אין לי אלא נדה מנין לשאר עריות שהם בבל תקרבו ת"ל ולא תקרבו לגלות, וכ"א באבות דר"נ איזו היא סייג שעשתה תורה לדבריה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב, וכ"פ הרמב"ם (כ' מאס"ב) דחבוק ונשוק דרך תאוה אסור מה"ת, והרמב"ן בהשגותיו לסה"מ (מצוה שנ"ג) הקשה ע"ז, דלשון קריבה לאשה אינו רק על הביאה כענין ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, וכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן, וכן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, לא מנעם רק מביאה מפני שהפולטת ש"ז בשלישי טמאה, וכן אשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה אינו אלא קריבה של רביעה יעו"ש ובמג"א. ולדעתי אין ראיותיו מוכיחות, כי יש הבדל גדול בין קרב לנגש, כי שם קרב הונח על הקריבה הקלה, שנתקרב דבר לדבר אחר שהיה רחוק, אבל אפשר שהוא עדיין רחוק ממנו אלא שאיננו רחוק כ"כ כמו שהיה, בד"מ היה רחוק ממנו תחלה עשר מילין ועכשיו הוא רחוק ממנו חמש יאמר עליו שקרב אליו בערך המרחק שהיה ביניהם בתחלה, אמנם שם נגש הונח על הקורבה בתכלית, שנתקרב כ"כ עד שאפשר לו ליגע בדבר שנתקרב אליו ושאין קרבה אחריו, אמר כקרבכם אל המלחמה והיינו אל הספר הסמוך לארץ אויב ולא במלחמה ממש, והיה העיר הקרובה אל החלל אפשר שתהיה העיר רחוקה מן החלל כמה מאות פרסה ואפ"ה צודק בה לקראה קרובה בערך שאר העיירות שהם יותר רחוקות, אמנם מלשון נגש אמר גשה נא ושקה לי בני, גשו נא אלי ויגשו, שהעירם לשיתקרבו עוד יותר ואף על פי שהיו כבר קרובים אליו (העראנריקקען), והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח דהיינו שהבעלים עושים ההקרבה אל הכהן והכהן מקריבה עוד יותר אל המזבח, וכן אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מ״א:ח׳) שפי' יגשו דביקה ממשית וקורבה מוחלטת (עי' רש"פ) ומזה ישמשו רבותינו מלת גש על המשמוש (בעטאסטען) דאזיל בתר גשתא (חולין קכ"ז) משמוש העור ביד, והאידנא דשכיחא גשושאי (ב"מ מ"ב) בני אדם המשמשים ומחפשים במטמוניות, ונשתרבב לשמשו בארמי גם על הנגיחה כי יגח שור תרגמו הירושלמי יגיש, ולזה במ"ת שלא היה המכוון רק על הטהרה מפליטת ש"ז דקדקה התורה בלשונה לומר אל תגשו אל אשה שהיא הקריבה המוחלטת, והשכיל אונקלס שם לתרגם לא תקרבון לצד אתתא והיינו התשמיש, וכתיב"ע לתשמיש דעריס, אמנם יש מקומות שבא גם לשון קריבה על הביאה כמוזכר למעלה, כי לשון קרוב מצאנוהו גם כן בקצת מקומות על הפגישה והנגיעה הממשית כמו לקרבה אל המלאכה, לכן על מאמר ואבימלך לא קרב אלי' שפיר אמרו (שם ברבה) משמוש ידים היה, ע"ש. אמנם כאן בעריות מדלא אמר לשון קצר לא תגלה ערוה אבל הוסיף לשון לא תקרב, שפיר יאמרו רבותינו שבא להורות על הקריבה בלתי מוחלטת כהוראת לשון קריבה ברוב המקומות והוא כאן לדעתם החבוק והנשוק וכדומה:

לגלות ערותה. להיות שברוב מין האנושי אין כוונת זווגם להפיק רצון קונם כ"א לתענוג לבד ובהיות שאר הבשר מוכן מאד, וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי איסור ירבה ההרהור וחבור ביניהם לתענוג לבד, ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה, לכן אמר לגלות ערותה כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב (רע"ס):

ערוה. רש"י פי' כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת לתיבה לשם דבר כמו זעוה מגזרת זעה, אחוה מגזרת אח, וכבר טענו על זה איך נופל על אותו מקום המכוסה לשון גלוי, ועוד שהכתוב אומר לגלות ערוה, ולראב"ע ערוה דבר המגונה והוא שם דבר לאותו המקום, ולרנ"ו הוא לשון שפיכה מענין ותער כדה, לכן אברים שבאדם שאינם משמשים אלא למשפך שהם הנקבים התחתונים שבאיש ואשה נקראים ערוה, ואינם דומים לנקבי הפה האף והאוזן, שנטועים באדם גם לתשמישים אחרים, אבל התחתונים שהם אינם אלא למשפך נקרא ערוה ע"ש תשמישם, ולדעתי שם ערוה פי' אבר הזווג והדבוק, כי שרש ערה הוראתו ג"כ ענין דבוק וחבור כמו ערות על יאור (ישעיהו י״ט:ז׳) ע"ש רש"י, וכן וקיר ערה מגן (שם כ"ג) ע"ש ברש"י ותרגום, וכן ומתערה כאזרח רענן (תהילים ל״ז:ל״ה), והוא רגיל מאד בדברי רבותינו (חולין מ"ז), נדלדלה הכבד ומעורה בטפשין פי' מעורה דבוקה, ובביצה ג' מעורין בגידין, (יבמות נ"ה) הערה זו הכנסת העטרה, (וביומא נ"ד) כמער איש וליות, כאיש המעורה בלוייה שלו, מבואר דעתם שהמעור הוא הדבוק והזווג שבין איש לאשתו כענין ודבק באשתו, ושפיר הונח על אותו מקום שהזווג והדבוק בו שם ערוה; וקרוב לומר כי שם עיר (שטאדט) המונח על קבוץ בתים רבים למושב אדם ג"כ ענינו מזה כי מסבת העסקים ומו"מ אשר ביניהם הם אחוזים ודבוקים יחד. ומאמר חכמי אמת מזווגא עלאה, הגורם בחובו שאבא יסתלק ח"ו מאמא אז ערות אביך כו' והגורם שיסתלק אמא מעל בנין אז ערות אמך כו' ואמר ע"ז בספרא דצניעותא (סוף פרק קמא) ווי למאן דגלי ערייתהון, יסכים מאד לדברי בביאור מלת ערוה: