הכתב והקבלה · שמות · פרק 20 · פסוק 15

וכל העם רואים. כבר הכריח הרמב"ן ממשמעות הכתובים, שאין מקראות אלה מדברים ממה שהיה אחר מתן תורה, ואין זה הענין מה שנאמר, בפ' ואתחנן ותקרבון אלי אם יוספים אנחנו לשמוע וגו', כי אמנם וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מ"ת, והסדר בדברים כך הוא, בבוקר היו קולות וברקים וקול שופר ואז היו ישראל עדיין במקום תחנותם, ומשה חזק לבבם והוציאם לקראת אלהים ויתיצבו בתחתית ההר, ובהיותם שם נתחזק קול השופר מאד ואז אמרו אליו אל ידבר עמנו אלהים, ואז אמר להם משה אל תיראו, ואף שחזקם משה בדבריו לא רצו להתקרב אל הגבול אבל עמדו מרחוק ואז נגש משה אל הערפל, ואז דיבר אלהים הדברות, עכ"ד. ודבריו נכונים שאין הפרשה מדברת ממה שהיה אחר מ"ת, ואף שהרי"א השתדל לסתור דברי הרמב"ן, אין בדבריו די השיב למבין, וגם לישנא דקרא יורה כפי' הרמב"ן, מדאמר וכל העם רואים, בהקדמת השם לפעל יורה על המוקדם בזמן, כי על סדר הדברים בקדימה ואיחור הי' צריך להקדים הפעל לשם ולומר וירא כל העם (כמ"ש בבראשית והאדם ידע); אמנם מ"ש רמב"ן שהי' הענין בהתחזקות קול השופר מאד, ושכבר קודם שנאמרו הדברות כבר נרתע העם לאחוריו ולא רצו להתקרב אל הגבול ויעמדו מרחוק, זה קשה מאד. דא"כ, למה הוזהר משה רד העד בעם פן יהרסו, הלא כבר נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח להתיצב סמוך לגבול ולא שמעו אל משה ויעמדו מרחוק. ועוד אם קול השופר החזק מאד הי' הסבה להתרחקותם מן הגבול ולעמוד מרחוק, לא הי' לו למקרא לומר כ"א, וכל העם רואים את קול השופר החזק, ולמה האריך לומר את הקולות והלפידים וההר עשן, וגם השמיט כאן מלת חזק בקול שופר, שהוא העיקר לרמב"ן. וכן ממה שנאמר (ואתחנן ד') ותקרבון ותעמדון תחת ההר וידבר ה' אליכם מתוך האש, משמעותו שבעת הדברות היו קרובים לעמוד תחת ההר לא רחוקים ממנו כדעת רמב"ן. לכן נ"ל, כי פרשה זו וכל העם רואים מדברת ממה שהי' בשעת הדברות, אחר שנאמרו שני דברות ראשונות מפי הגבורה, ועל אותה שעה נאמר ויהי קול השופר חזק מאד משה ידבר, וכפירש"י שם שהוא מוסב על השמנה דברות שהי' משה מדבר ומשמיע ועל אותה שעה עצמה אמר כאן, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים: כלומר לא בלבד ששמעו קול הדבורים האלה, כמ"ש קול דברים אתם שומעים, אבל גם ראו אותם בלהבות אש, וכמ"ש למעלה קולות וברקים, והוא פנים האחד של הדברות בבחינת השגתם אותם בשמיעה וראיי', ואת קול השופר: הוא הפנים השני מן הדברות שהי' מפרש להם תוכן ומכוון הפנים על בורים, והיא השגה הנפשית, הנה בכל אלה שיערו בנפשותיהם שלא יוכלו לסבול עוד משא דבר ה' לכוין דעתם במושכלות מדעיות ורוחניות כאלה, לכן אמרו אל משה דבר אתה עמנו, ואז נגש משה אל הערפל להשמיעם שמנה דברות אחרונות, כפי שהי' הוא ית' מקרא אותם אליו ושמם בפיו באותו הלשון עצמו הכתוב עצמו בתורה: