הכתב והקבלה · שמות · פרק 4 · פסוק 14

ויחר אף. מליצת ויחר אף הנאמר אצלו ית' הוא לדעתי ענין עכוב ונסיגת אחור פני השגחתו לבלי התראה (צוריקהאלטונג דעס אנליטצעס), ומצאנו לשון אחור ועכוב ע"ד נחי פ"י, וייחר מן המועד (שמואל ב כ׳:ה׳) שהיו"ד חרוקה ע"ד וייטב מן יטב (ע"ש ר"ש ב"מ), דוגמא לזה אמר הרי"קם על לא יחרף לבבי (איוב כ״ז:ו׳) לא יסוג אחור לבבי, כי בלשון ערבי יקרא הדבר הנסוג אחור מנחר"אף, (ע"ש ר"ש ב"מ), וסמוכים לזה מדברי רבותינו שאמרו על ויחר אף ה' בם וילך, גזר עליהם נדוי, והיינו נדוי והיינו הרחקה ופירוד הדבקות, כמו ומתבל ינדוהו, וכמ"ש רש"י על מלת נדה (ויקרא ט"ו) ע"ש ריחוקה ממגע אדם, ומסבה זו נפלו לפגע צרעת: הנה יהיה ענין ויחר אף ה', נסיגת פני השגחתו אחור לבלי הביט בו וכמסתיר פנים ממנו; וענין הסתרת פנים ואריכת אפים הנאמרים אצלו ית' הוא, אם העונות גברו מאד עד שגורמים פירוד דבקות השגתת הש"י על האדם, כמאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, הנה מעמד זה נקרא עד"מ הסתרת פנים, כמו אסתירה פני מהם, וכמסתיר פנים ממנו (ישעיהו נ״ג:ג׳), וענינו הסרת השגחתו, וכמאמר המקונן פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, ר"ל שמצד עונותיהם התילד התחלקות והתפרדות בינם לבין פני השגחתו, וענין הסתרת פנים אינו חלילה כמו שהופך פניו לצד אחר לגמרי, אבל רק כמי שמכסה פניו בצל ידו, באופן שרואה קצת על חברו מתוך הצל, כמאמרם אעפ"י שהסתרתי פני מהם ידי נטויה עליהם להגן שנאמר ובצל ידי כסיתיך (עי' רש"א בח"א שם), וחזרת פני השגחתו להביט בעין טובה וחמלה נקראת עד"מ שוב אפים, כמו ישוב אפך ותנחמני, ר"ל יחזור וישוב אפך ופני רצונך אלינו לנחמנו (אפך אינו הכעס והחמה, אבל מלשון וישתחו אפים ארצה), ומזה הענין ג"כ והרבה להשיב אפו, אינו הנחת הרוגז אבל ענינו ברחמיו המרובים יחזיר הרבה פעמים וישיב פני השגחתו להיטיב ולבלי השחית; ועל עת הסתרת הפנים יאמר הנביא ישעיה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, כלומר עוד פני השגחתו היא כמכוסה ביד לבלי השגיח בלתי מחיצה מבדלת, כ"א כרואה מבין אצבעות היד המכסים אור פני רצונו ית'; ומליצת ארך אפים ענינה ג"כ לדעתי הארכת פני השגחתו על בריותיו, בל ימהר להסיר מהם השגחתו בהסתרת פנים, וז"ש (עירובין כ"ב) ארך אפים בלשון רבים ארך אף לצדיקים ארך אף לרשעים, כי אף שהטוב צפון לצדיקים לחיי עו"הב, הנה גם בעו"הז לא יעזבם למקרים ופגעים, וגם לרשעים אף שמסבת מעשיהם ראויים להסתיר פנים מהם, הנה מרחמיו על בריותיו יאריך פני השגחתו עליהם להתמידם עוד בחיים אולי ישובו מדרכם (ע"ש רש"י ובתוס' ע"י שפי' מלת אפים כמו וישתחו אפים ארצה, לא לשון אף וחמה המורגל במפרשים), ויתורגם לפי"ז מליצת ארך אפים (נאכזיכטספאָלל, לאנגוויריגער צושויער, בעאבאכטער, וכדומה לאלה ממליצות אשכנזיות), וכן כל לשון חרון אף הנאמר אצלו ית', ענינו גם כן פירוד דבקות פני השגחתו, כי שרש חרר אשר יורה על היובש וחום הבערה עיקר הוראתו מגזרת חור, אשר יורה על הנקב (לאָך), והיינו שנעשה פירוד בדבר המתאחד בעצמותו, וכן כל שנולד בו נחירים ריקנים חלולים נקבים ככברה הונח עליו שם חרה כמו, עצמי חרה מני חרב, עצמותי כמוקד נחרו, נחר מפוח האש, ותוכו נחר, הנה המכוון בכל אלה שלא נפסד בשריפה צורת והרכבת הגשם לגמרי רק נעשה מנוקב וחלל (מירבע), וכן והעצמות יחרו ר"ל העצמות שהם מקשיים נעשו מנוקבים וחלולים, ומזה חרות על הלוחות דהיינו מנוקב מעבר לעבר (כמבואר ברש"פ), וכן העבד הנעשה חפשי מאדוניו נקרא בשם בן חורין ע"ש שנפרד ממאסר והתקשרות העבדות, ולהיות ששם חור ענינו העצמי הפירוד, ומראה הלובן מפזר הראות לכן הונח שם חור על מראה הלבנונית כמו חור כרפס ותכלת, ודבר מאכל שלא הגיע לגמר בשולו כראוי לאכילה נקרא בפי המשורר בשם חרון (תהלים נ"ח) והיינו תבשיל שעודנו חי שלא נגמר בשולו עדיין ואיננו כ"א מנוקב וחלול מצד פליטת לחיותיו שהיו מכונסים תוך נקבי פליטתו, הנה מזה נאמר ג"כ בדרך העיוני לשון חרון אף על התפרדות דבקות פני השגחתו ית'; וכדמות ראיי' שאין בלשון חרון אף במכוון חמום הכעס והחמה, ממ"ש (דברים ל״א:י״ז) וחרה אפי בו ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות צרות וגו', הנה לא ייחס אל חרון אף כ"א העזיבה לבד, ולהסתרת פנים ייחס חריצת משפט העונש, ואם יהיה המכוון בלשון חרון אף חמום הכעס והחמה, הרי הוא עושה רושם יותר גדול מהסתרת פנים לבד, והיה ראוי לייחס העזיבה אל הסתרת פנים, וחריצת משפט העונש אל החרון אף, הנה מזה יראה בעליל דענין חרון אף הוא קל יותר מענין הסתרת פנים וכאמור, ואין במליצת חרון אף שום התפעלות גשמיות ממדה גרועה, וכן ממ"ש (לקמן ל"ב י') הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, יראה שאין במשמעותו חמום הכעס, כי אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעיס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה. והבי"ת הבא אחר לשון חרון אף ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, ביאורם בשביל, כמו ויעבד ישראל באשה, בשביל אשה, בשביל משה, ומוכרחים אנו לזה גם לפירוש האחרים. והנה אמרו רבותינו כ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם ואף כאן עשה רושם, כמ"ש רב"ח שלא נתרפא משה לעולם, כי היה אפשר לעשות לו כבוד לרפאותו מכבדות לשון כמו שעשה לו כבוד בקרן עור פניו, וזהו רושם האף שלא רפאהו, וכן דרשו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, הוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור, וכ"כ רלב"ג חרה אף ה' בו וסרה ממנו השגחת השם ב"ה לשום הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן למליץ. וכל המפרשים יבינו לשון חרון אף ענין חמום הכעס והחמה העזה לענוש (ענטברעננען דעס צאָרנעס), אמנם להיותו ית' מסולק מכל מקרי הגוף והתפעליות גשמיות, יאמרו שדברה התורה כלשון ב"א. לפי שההמון אינם נכנעים לעבודת ה' כ"א מיראת העונש לכן ידברו הכתובים בלשון המובן לכל העם, וזה אמת, ובכל זאת אין הדעת מתיישבת לתאר אותו ית' במדה שאין ראוי לייחסה לשום שלם במדות בבני אדם, ומכ"שכ כאן שאין מקום אל הכעס והחמה שמניעת משה לא היתה רק מענותנותו, לכן נתתי את לבי לחקור על שרשי מחצב מליצה זו כאמור. ואף אם לא נרצה לנטות מדרך המפרשים בביאור מליצת חרון אף ה', חלילה לנו לפרשו כסמיכת הדבקות, כ"א סמיכת הסבה שממנו, כמו ישועת ה', שפי' הישועה הנמשכת ממנו ית' ע"י סבות ומסובבים, ככה אף ה', הוא סמיכות הסבה, כלומר האף היוצא בגזרתו ית', וע"י סבות אמצעיות יגיע לאדם, וכמבואר בואתחנן בהתאנף ה':

וגם הוא יוצא. לא כמו שאתה סובר שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה (ערש"י), מלת וגם פירושו אדרבה (פיעלמעהר) אשר יורה על היפך הקודם, כמ"ש בבלק בוגם אותכה הרגתי: