הכתב והקבלה · בראשית · פרק 39 · פסוק 8

וימאן. דרך בני אדם אם יבואו עליו אנשים המפתים אותו לדבר עבירה ירבה נגדם טענות להשתיקם, ובאמת אין דרך זה יצילהו, כי אם המפתה הוא איש לשון, בשפת חלקות ישחית דברי הנפתה וילכד ברשתו, כי אמנם יחליט מיד למאן ולומר שלא יעשהו בשום פנים, גם כי ינוצח בטענותיו, ואם ירצה יסדר אח"כ טענותיו נגד המפתה, וזהו וימאן שאמר כאן, שהחליט מיד למאן בה, ואח"כ הציע טענותיו לפניה (רמ"א), והטעם שבמלת וימאן יורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו וממאן בה בתכלית המיאון, כי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו (רב"ח):

אל אשת אדניו. היה יכול לומר ויאמר לה אבל הוסיף לומר אל אשת אדוניו לבאר כי אם היותה גברת אשת אדוניו והיה ירא אותה, את ד' היה ירא יותר (רב"ח):

הן אדני. אין לחברו עם מה שלאחריו כי הז"ק מפסיקו. לכן נ"ל כי מלת הן כאן משמשת להצדיק דברי חברו (רעכטס- אנערקעננונגסווארט), כמורגל ברבותינו האומר לחברו מנה לי בידך וא"ל הן. וכן לבן אמר ליעקב הן לו יהי כדברך, שבמלת הן הצדיק לבן דברי יעקב (עמ"ש בבראשית הן גרשת, ובלך לך הן לי לא נתת זרע). והנה יוסף ברצותו לגנות תביעת מעשה נבלותה מצד בעלה שהוא אדונו שיתנהג עמו בצדק וביושר, שאינו נותן לב בכל עניני הבית, כי הכל נתן ברשותו, ואינו מחזיק עצמו גדול ממנו, ואין מהראוי לגמול רע על צדקו וישרו. ולזה אמר תחלה דרך כלל הן אדוני (רעכטשאפפען איזט מיין הערר) בצדק וביושר הוא מתנהג עמי ופרט מעשי צדקותיו לא ידע וגו':