הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 6 · פסוק 21

ומרק. לשון ההרקה, להוציא מה שבלוע בו כמו ואת המרק שפוך (שופטים) ומרק פגולים כליהם (ישעיה מ"ה), ונקראו המים שנתבשל בהם הבשר מרק לפי שיש בו מריקת הבשר, וכן תמרוקי נשים שמריקין הזוהמא מן הבשר, גם מרקו הרמחים שיוציאום מתעריהן, גם נחושת מרוק שהוציא ממנו העפרורית והוא נחשת טוב, ויאמר כאן על הוצאת הבלוע בו ואין זה אלא ע"י הגעלה בחמין (רנ"ו), וי"א תמצית שרש מרק הוא חרירה ובשול (קאכן, זידען):

ומרק. לפלוט את בליעתו דבשבישל בו חטאת היום ויבא למחר לבשל בו חטאת פולט חטאת של אתמול בחטאת של היום ויהי' הנותר מעורב בקדשים. ואימתי תהי' המריקה, להרמב"ם בסוף אכילה, אחר אכילת סעודת צהרים ממרק הכלי קודם סעודת ערב. ולרש"י ותוס' היתה המריקה אחר שנעשה נותר דהיינו אחר יום ולילה הבא אחריו. (ערמב"ם פ"ק ממעה"ק הי"ד ובתוס' זבחים צ"ז ד"ה ממתין דתלי' בגרסאות אי היתה המריקה לרבנן קודם שנעשה נותר או אח"כ). ואם תאמר לרש"י מפני מה הצריכה תורה מריקה ושבירה הלא לא נעשה בליעתן נותר אלא בבקר ולרש"י דלינת לילה פוגמת, אינו אלא נותן טעם לפגם ומותר, כבר כתב הרא"ש (ס"פ השוכר את הפועל) דאעפ"י שבשנפגם מותר מה"ת אם נעשה נותר מ"מ גזירת הכתוב הוא שבירה בכ"ח ומריקה בכלי נחשת. (והרב בכרתי סי' ק"ג מתקשה הרבה בדברי הרא"ש. הא' מהא דאמרינן סוף ע"ז דלכן מגעילין ולא בעי לבון דכל יום נעשה גיעול לחברו. ופריך אי הכי הגעלה נמי לא לבעי, וכן באמת לר' טרפון בזבחים צ"ו קדרה שבשל בה תחלת הרגל יבשל בה כל הרגל שכ"י נעשה גיעול לחברו. וקשה תינח כל ימי השבת, יום ראשון לשבת דא"א לחג בלי שבת מאי איכא למימר, בשלמא אי אמרי' דאין גזה"כ להצריך מריקה בנטל"פ, א"כ ביום א' בשבת באמת א"צ מריקה דמותר מחמת נטל"פ, כי כל יום השבת ולילה שלאחריו לא בשלו בו כלום, אבל אי אמרי' דגזה"כ הוא להצריך מריקה אף בנטל"פ. מאי פריך הגעלה נמי לא לבעי, תינח כל ימות השבת שמבשלים תמיד הוי גיעול אבל ביום א' בשבת דלא נעשה הבלוע שבשלו בע"ש גיעול כלל, ליבעי לבון. - הב' איך אמרי' בזבחים לרבי מורק ושוטף דא"ר בצוננין דבחמין א"צ קרא מידי דהוי כשאר איסורים. יעו"ש בגמ', והא שאר איסורין בכה"ג מותר דהוי נטל"פ רק כאן גזה"כ ופשיטא דצריך קרא. - הג' דאמרי' שם בזבחים אותה פרט לתרומה ופריך ותרומה לא והתנן קדרה שבשל בה תרומה וכו' מאי קושי' זו הא בקדשים הוי נטל"פ ומ"מ צריכה מריקה משא"כ בתרומה באמת מותר למ"ד נטל"פ מותר. ע"ש בכרתי שהאריך והניח בצ"ע). ולא ידענא מאי קשי' לי' כ"כ, דבתוספתא פ"י דזבחים מבואר דר"ט כר"ש ס"ל דלקדשים קלים אין טעון מריקה, דאיתא התם ר"ט אומר בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל אחר הרגל אין טעון מריקה ושטיפה אמר ר' נתן לא הי' ר' טרפון אומר אלא בקדשים קלים בלבד, והא ודאי דר"נ לאו אריש מילתא דר' טרפון קאי לומר דלא התיר ר"ט לבשל כל הרגל אלא קדשים קלים ולא ק"ק חטאת וכדומה, דהא בזבחים שם מבואר דהתיר ר"ט לבשל גם חטאת ברגל בלי מריקה, אלא ודאי ר' נתן אסיפא דר' טרפון קאי, דלאחר הרגל אינו טעון מריקה, דהיינו אם בשול האחרון הי' ברגל קדשים קלים. וכר' שמעון דלקדשים קלים אין טעון מריקה, א"כ אזדה לה קושי' א' דהכרתי דאף ביום א' שאחר שבת, כיון דבשול אחרון שבע"ש הי' שלמים אחר חטאת, דבלוע חטאת נגעל ע"י בשול דשלמים, ובלוע דשלמים הנשאר בכלי עד יום א' אע"ג דבא לידי נותר, מ"מ אין צריך מריקה, דלקדשים קלים א"צ מריקה. וגם קושית הש"ס, אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי, שפיר הוא אפי' ביום א' שאחר שבת. - וקושי' הב, והג' נראה נמי דליתא, דמאן יימר לן דרבי ורבי יהודה סברי כר' טרפון דמריקה היא לאחר שנעשה נותר ולהקשות עליהם, דילמא כרבנן סברי דהמריקה היא מיד אחר אכילה, ומוכרחים אנו לומר כן, דהא התוס' והרא"ש כתבו בחולין קי"ב דהא דמותר לבשל שלמים אחר חטאת, ולא חיישי שלא יבאו קדשים לביה"פ ושלא למעט זמן אכילת קדשים, ולאסור השלמים לזרים, היינו מטעם דאוקמוה אדאורייתא דמין במינו מה"ת ברובא בטל. ע"ש ובתוס' זבחים צ"ו ד"ה ואם טש, ואולם רבי דסובר בשמעתא דטפת חלב כרבי יהודה דמין במינו לא בטל, א"כ לדידהו ודאי אסור לבשל שלמים אחר חטאת (ועתוס' חולין צ"ט א' ד"ה תאכל כחמור כשמבשל שלמים אחר חטאת אסורים השלמים לזרים וכו') וע"כ כרבנן ס"ל דהמריקה היתה קודם שנעשה נותר, א"כ מיעוטא דאותה למעט תרומה היא בעודה ב"י, ושפיר מקשו בגמ' מקדרה שבשל בה תרומה, וגם רבי שפיר קאמר דמריקה אינה אלא בצונן, דאילו בחמין ל"צ קרא דמגעולי מדין יליף, וכמו דהתם אינו אלא בב"י ה"נ נמי במריקה: